בספר זה בוחן ד"ר חגי רוגני את הייצוגים של הסכסוך היהודי־ערבי בשירה העברית ואת העמדות הפוליטיות הנשמעות בה כלפיו מאז מאורעות תרפ"ט (1929), דרך מפנה מלחמת העצמאות ב־1948 ועד מלחמת ששת הימים ב־1967. במדגם נכללים משוררים מרכזיים שנתנו בשירתם ביטוי לנושא זה: אורי צבי גרינברג, אבות ישורון, אלכסנדר פן, נתן אלתרמן, חיים גורי, יהודה עמיחי ואחרים. הספר עוקב אחר התפתחות תודעתו של כל משורר, כפי שהדבר משתקף בשירתו, בשאלת היחסים בין ישראל לבין הפלסטינים. וכך מתגלים לאורך השנים שלבים שונים בשירתו של כל משורר בשאלה זו, כגון התעלמות מהערבים, התייחסות אוריינטליסטית, גזענות או דמוניזציה, וגם הזדהות, אמפטיה עם הסבל, מחאה או גילויי אשמה. בין השאר נבחנת השאלה, אם העמדות המתגלות בשירה משרתות את האידיאולוגיות ההגמוניות או עומדות בניגוד להן, האם הן מגויסות לטובת אתוסים, מיתוסים ונרטיבים הנוחים לשלטון, או שיש בהן התבוננות חדשה, שיח אחר או 'אלטרנרטיב' – נרטיב אלטרנטיבי. הספר מראה שבשאלת הסכסוך היהודי־ערבי אין השירה העברית מתבטלת בפני האידיאולוגיות ותצורות השיח ההגמוניות, ולא פעם היא שירת התנגדות של ממש. רוב המשוררים שנבדקו עומדים באומץ על דעתם, גם כשהיא עומדת בניגוד לדעת הרוב, וחלקם אף משלמים על כך מחיר כבד.