טייסת 201, שבת, יום הכיפורים, י' בתשרי התשל"ד, 6 באוקטובר 1973. שמי רשום על הלוח, מצוות כנווט מוביל של רביעיית מטוסי פנטום לתקיפה מקדימה של שדה תעופה בסוריה, ביחד עם טייס מוביל — שנינו ותיקי קרבות. 13:55, סירנה. אנו רצים למטוסים העמוסים בפצצות וטילים. מסיעים לתחילת המסלול וממריאים. "כוח מלא לתעלת סואץ!" שואג הבקר בקשר. כל הרביעייה אתנו, משליכים את הפצצות בים, נשארים עם טילי האוויר־אוויר. לא פותחים מבערים, חוסכים בדלק. אנו טסים בגובה נמוך, חוצים קו חוף, וממשיכים מעל היבשה בצפון סיני. "תחפשו מיגים!" לוחץ הבקר. אנו טסים נמוך ומהר, מתקרבים לתעלת סואץ. בקשר רעש ומהומה, אינספור פטריות עשן של פגזים נגד מטוסים. טילי קרקע־אוויר מתרוממים לאוויר, מציירים שובלים, פיצוצים בשמים. רק שתי מילים אמרתי: זאת מלחמה!

חלפו מאז למעלה מארבעים שנה, ומזה כמה שנים שאני חוקר את קורותיו של סבי, פאול זלפלד, גרמני בן דת משה, ששירת כלוחם וכמפקד במלחמת העולם הראשונה — לפני מאה שנים. קריאה ביומניו מחזירה אותי למראות הקרבות בהם השתתפתי. גם אני כמו סבי נדרשתי להבין על בשרי מלחמה מהי, הבנה שכאילו נחרתה בדנ"א המשפחתי. עם זאת, מתקשה אני להבין כיצד שרד את בגידת המולדת הגרמנית, שאילצה אותו לקום ולעזוב, וכיצד אזר את הכוחות לשקם את חייו וחיי משפחתו כאן בישראל.
(יאיר דוד)