המונח "נכְַּבַּה" נעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי בעברית בישראל עד ראשית המילניום הנוכחי; כיום זהו מונח שגור וכמעט טריוויאלי. ספר זה הוא יומן מסע של איתן ברונשטיין אפריסיו, היוזם והמוביל של שינוי דרמטי זה. הספר מתחקה אחר התהליך שאפשר את השינוי, ומציג ממצאים מפתיעים ותובנות חדשות בנוגע ליחסם של הישראלים אל הנכבה ואל זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים.
לטענת המחברים, הנכבה לא הייתה נקודת ההתחלה של תהליך נישול הפלסטינים משטחי מדינת ישראל של היום אלא שיאו. תהליך זה החל עם ההגירה הציונית לשטחי פלסטין ההיסטורית, אי אז לקראת סוף המאה התשע־עשרה, ונמשך ברצף עד ימינו. ועם זאת, לאורך השנים נעשה מאמץ שיטתי וממסדי להכחיש את התופעה ולהדחיקה. הספר מתאר מאמץ זה בד בבד עם המאבק הנחוש שנוהל נגדו. בין דפיו גלומה תקווה שהדור החדש של הישראלים ישתחרר מהתביעה לאדנות בלעדית על הארץ ויכיר באפשרות של שותפות שווה בין כל תושביה ואוהביה, ובכלל זה הפליטים הפלסטינים.
ברקע הסיפור הלאומי מהדהד גם סיפורם האישי של המחברים, זוג לחיים ולמאבק הפוליטי: הוא עלה לארץ בילדותו, גויר, נקלט בקיבוץ, גויס לצבא ורק בגיל מבוגר, והוא כבר אב לילדים, כרת גט כריתות עם הציונות; והיא, בת לאם יהודייה ולאב מוסלמי שנעקר מביתו בידי השלטון הישראלי, החליטה למרות הכול להישאר בישראל ולהקים בה את משפחתה.