מילים אחרות

בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת
כָּל שֶׁאֲנַחְנוּ עוֹשִׂים
הוּא לִבְנוֹת טִירָה
מֵאַבְנֵי בַּזֶּלֶת שְׁחֹרוֹת
עַל קְצֵה צוּק,
בְּעוֹד הָרוּחַ וְהַמֶּלַח אוֹכְל תַּחְתֵּינוּ
אֶת אַבְנֵי הַחוֹל
הִנֵּה אֲנַחְנוּ
מַתְקִינִים חַלּוֹן לַיָּם
עוֹד רֶגַע וְנִפֹּל

העולם של גל יונגמן הוא עולם של חושים נחדרים, פרצי תודעה חשמליים, ערים נהרסות, יקום ריק, עורג לחסד. השפה והשירה הן ניסיון לגשר על הפער בין בני האדם ובין הדובר לבין העולם. הן חותרות אל שלמות אוטופית, בלתי מושגת. ניסיונן נדון מראשיתו לכישלון. יונגמן מכיר בכך ולמרות זאת לא נרתע מעיסוק בנושאים המסורתיים של השירה, ומצליח לצקת בהם תוכן רענן. הוא בוחן בעין חיישנית ורגישה, את הקשר, החֵברה והזוגיות, ממפה את פניה השונים של האהבה — גופים משיקים, נעיצות, ערגה, זיכרונות — ובמקביל ממפה את מצבו הקיומי של האדם כשהוא לעצמו: מתפזר, מייחל, מתלהב, משתוקק, בודד; משגר את המחוות שמהן מהדהד הפער הטרגי שבמצב האנושי, ביחסים הבין־אישיים ובשסעיה של החברה בה פועל האמן. יונגמן מייצג את התסכול הזה בנאמנות. הוא לש את החומר הנא, הרוטט, המסתמר והגועש של החוויה לכדי אמירה אישית ייחודית, מקורית, רבת תנופה, הנעה באופן משוכלל מהפרט אל הכלל, אל החברה, הכוכבים, השמש והירח, ובחזרה מהם — אל האהבה.