"הַדְּרָכִים הַחֲסוּמוֹת הֵן פֶּתַח הַמִּלּוּט, אַבָּא", אומרת המשוררת לאביה לאחר מותו. במחזור שירים זה עומדת הבת ליד מיטת אביה ומשחררת את אחיזתה בשולי גלימתו, מתוך הבנה וקבלה שכך ייטב לו. היא מדממת את מותו, מחפשת אחר תובנות, מסכמת ופורטת את מחשבותיה ואורגת אותן לרדיד צבעוני, השזור קורים עדינים של אהבה וגעגוע.

בכתיבת השירים האלה ובפרסומם יש מעין חירוף נפש. התבוננות ישירה וממוקדת בדבר שבני האדם מעדיפים בדרך כלל להסיט ממנו את מבטם — המעבר מן החיים אל המוות. לאה שפיגלר מישירה מבט אל המוות, אל התהליכים המתרחשים בגוף ובנפש, בערש הדווי ובמחלקות בית החולים, כמו גם בחדרי הלב של ילדה אוהבת המלווה את הוריה בדרכם אל המוות. מתוך המסע הזה עולים שירים אישיים מאד, הכתובים בעברית עמוקה ומדויקת, שהמקורות היהודיים מהדהדים בכל שורה משורותיהם. המסע הוא מסע אישי מאוד והשירה היא שירה אישית מאוד. ודווקא בשל כך יש בה ממד אוניברסלי, המהדהד בלבם של כל בני התמותה.
(אנה הרמן, משוררת)

אני מלאת פליאה והערכה אל מול תיאור יפי הרגע של המעבר מכאן אלי שם. לאה שפיגלר מיטיבה לתאר רגע שרובנו פוחדים ממנו באור גדול, בחמלה ובאהבה. הלוואי שאנצור תמיד בלבי את השיר "חוט הכסף" — עד תגיע שעתי. כך לא אפחד.
(ענת קדם, מדריכה רוחנית)