תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים / נמרוד ברקו

25-03-2021 אורית נוימאיר פוטשניק, המוסך

הפותח את הספר תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים מוטל באחת אל תוך עולם מסויט. הישגו הגדול, בעיניי, של הספר הזה הוא הטמעתו המיידית של הקורא אל תוך עולם אפל, אל תוך אני שטרם נתפתחו בו עיניים ולכן עולמו זר ומפחיד, פולשני ואלים. השקיעה המיידית בתוך עולם האופל הזה אינה מושגת באמצעים נרטיביים. השירים מסרבים לפרשנות לוגית, הסברית. ברקו מפנה עורף למובן. כוחם של השירים הוא בתחושות הגוף באופן הייחודי, האנטי־תחבירי, שבו מתפלש בפה בשר המילים, בחזרות ההד מהקירות האפלים. ההדים – האפיפורות בשירת ברקו, המגיעות מהפיוט ונוסכות על הקובץ כולו תחושה דתית־מיסטית, אבל בניגוד לעמדת המאמין המוכרת לנו, אצל ברקו היראה מוחלפת באימה, ההוד – בכאוס שאין ממנו מפלט. הבשר הרמוס, הכאב, הרקב, הקיא, אינם ניגודם של עולמות טהורים ועליונים, אלא הם כל מה שניתן למשורר. מחוץ להם נמצא הפרוזאי, העולם שבו צריך לעבוד, להתפרנס, לרכוש השכלה, העולם שבו קיים ידע רפואי ופסיכיאטרי קוהרנטי. העולם הזה אינו מגיע אל סף ההבנה, כי הוא העולם ששפתו זרה לתחביר הגופני, הבראשיתי של ברקו. המשורר יודע שקיים שם בחוץ עולם שבו שורים פשר וסדר, אולם בכל המגעים איתו משתלטים שוב הכאוס, ההזיה והאפלה.

תקופת־הכוכב שטרם נתפתחו־בו־עיניים הוא יצירה ייחודית בקולה ובשפתה, והוא מאפשר לקורא שבימים כתיקונם כלוא בתוך עולם הנרטיב, עולם הפשר והלוגוס, לשוב, לגעת ולחוש את האימה שאל מול הכאוס השורה בכול.

.

אפלה 12

מָה לְךָ שֶׁאַתָּה נִבְהָל שֶׁכָּל־עִקָּר

יָכֹלְתִּי לִפְנוֹת אֵלֶיךָ.

שֶׁהֱיוֹת־זֶה מַעֲמִיד עֲשָׂרָה רְחָמִים

וְעוֹד שְׁנַיִם.

שֶׁאֶהְיֶה דּוֹלֶה לֶאֱנוֹשִׁיּוּתְךָ מִמַּעֲמַקֶּיהָ שֶׁל בְּשָׂרָהּ

שֶׁל אִמִּי

שֶׁנַּעֲשֶׂה עָלֶיהָ חִדּוּדִין־חִדּוּדִין;

לֹא –.

אֲנִי נוֹתָר קָפוּא –.

נָשַׁמְתִּי־כָּל מַבִּיטָה־כָּל סְבִיבָה־כָּל בְּאֵימָה־כָּל.

כָּל־כֻּלָּהּ עֵינֵי־בָּשָׂר.

טִבְחַת־עָלַי טִפּוֹת־חַשְׁמַל.

שַׂעֲרוֹתֶיהָ שֶׁל אִמִּי זָזוֹת כְּמוֹ רִמּוֹת.

זֶמֶר־חֲצוֹצְרוֹת בַּחֲלַל־הָעוֹלָם.

שֶׁמַּרְתִּיעִין וּמִתְבַּהֲלין וּמִתְעַלּפִין.