יחזקאל רחמים הוא לא רק משורר מעמיק ראוּת, אלא גם בעל מלאכה רב יכולת, המסנן את מילותיו בנפה מוזיקלית ותודעתית מוקפדת ודקה. מתוך מורכבות ועומק הוא מעז לכתוב שירה צלולה ובהירה. ספר שיריו הראשון, "עכשיו הנסיעה", היה מאורע שירי יוצא דופן: הוא פרץ בדהרה את מעגל שוחרי השירה המובהקים והגיע אל קהל רחב עד להפתיע של קוראים נלהבים.
בספר שיריו השני, "דיו מרחקים", ממשיך רחמים את הדרך שסלל בספרו הראשון, אך הוא מעמיק ומשכלל אותה, ומוסיף לה שלל אפשרויות שיריות חדשות, תוך שימוש בכליה הדקים־מן־הדק של אמנות השירה: הוא עובר בין מסע געגועיו הבלתי־נגמר, מסע גיאוגרפי ומנטלי המוליד דיו מרחקים, לבין היזכרות חריפה שממנה נובעות פואמות כאובות ועזות־מבע כמו "הרעָב", או מחזור השירים הנדיר ביופיו "אמא שלי" החותם את הספר.
(דורי מנור)

זֶה הָאֵין-בַּיִת שֶׁהֵקִיא אוֹתִי
מִתּוֹךְ קְרָבָיו, אֶל הָאֵין-בַּיִת שֶׁנּוֹפֵף אֵלַי
מִקַּו הָאֹפֶק
שֶׁאֶקְרַב. עַכְשָׁו
קוֹסְמוֹנָאוּט מְרַחֵף בְּשָׁמָיו,
כְּבָר אֵינוֹ מִתְאַמֵּץ לְהֵאָחֵז,
כְּבָר יוֹדֵעַ שֶׁבָּרֶגַע שֶׁיִּלְמַד –
תַּגִּיעַ אֲדָמָה.