ספר שיריה הראשון של אילה בן לולו, מביא אתו מעוף מרענן של דמיון אל השירה הישראלית הצעירה. המשוררת יכולה לדבר על עצמה דרך הקיפודה שבחצר, לתפוס שיחה עם הירח או להציג כדרמה את המציאות הפנימית של דיירי הבית. היא יודעת למשל איך קופצים ראש לתוך כוס מים, מה מרגישה חתולה שנולד לה עכברוש, או למה כדאי לדבר עם אנשים מצוירים. אולם אין זו רק פנטסיה לשמה, אלא פנס נוקב המאיר מציאות אישית וחברתית. בן לולו אינה חוששת לסמן מחדש את גבולות האני כחלק מסביבתו, וברבים מהשירים לתת קול לרעב קיומי של קבוצות שלמות – בני האדם, הישראלים או הנשים. "תְּנוּ לָנוּ מוּזִיקָה שֶׁהִיא תְּפִלָּה", היא מבקשת, "הַלְמוּת הַלֵּב בִּמְקוֹם תֻּפִּים... / אֲנַחְנוּ אִשָּׁה אַפְרִיקָאִית / רְעֵבָה..."

"ילדות מקוצרת" מתייחד בדיבור חשוף שמסיר את הגנותיו, והדוברת בשירים אינה נותנת הנחות לעצמה ולרגשותיה גם בשירים הלא קלים העוסקים בבנה או באביה הנוטה למות. "...כְּשֶׁיּוֹרִידוּ אֶת הַגּוּפָה לַקֶּבֶר / אֲנַסֶּה לָרֶדֶת אִתָּהּ / אֲבָל גֶּבֶר שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּירָה / יֹאחַז בִּי מֵאָחוֹר בְּחָזְקָה. / הוּא יְלַטֵּף אֶת עָרְפִּי / כְּמוֹ שֶׁמְּלַטְּפִים כֶּלֶב רַצְחָנִי / וְאַחֲרֵי הַהַלְוָיָה אֲנִי אֶעֱלֶה / אֵלָיו הַבַּיְתָה וְנִשְׁכַּב..." בהרבה הומור עצמי "ילדות מקוצרת" נוגע בכאבי החיים, מבלי להתרפק עליהם. אילה בן לולו נותנת קול גם לרגשות ה"לא תקניים" שלרוב אנו מסתירים, ומתמודדת איתם באומץ יוצא דופן ומעורר השתאות.