הזחל

עָמֹק,
בְּתוֹךְ הַלֵּב
מוֹפִיעַ רֶגַע קָדוֹשׁ
שֶׁל שֹבַע מֻחְלָט.
זֶה הַזְּמַן,
בּוֹ מַפְנֶה הַזַּחַל גַּבּוֹ לָעוֹלָם,
נֶעֱטָף גְּלִימָה
וְשׁוֹקֵעַ אֶל תּוֹךְ תְּפִלָּה אַחֲרוֹנָה.
בָּאֲפֵלָה, הַרְחֵק מִכָּל יְדִיעָה,
מַתְחִיל לְהַכְחִיל בּוֹ
דְּבַר מָה.

במהלך השבועות בהם זכיתי ללוות מקרוב את שיריו של אורי מליניאק, התגלה לי עולם ספרותי יחודי, זוהר ורגיש מעין כמוהו. בספר שיריו הראשון, 'על שפת הסימנים', מעמיד מליניאק נוף רגשי מגוון, הנפרש לרוחב התודעה באטיות ובתהודה רבה. בדומה לשיריהם של פוגל, טראקל ושאר משוררי האקספרסיוניזם, במרבית שיריו של מליניאק אין התרחשות סיטואטיבית, אין "עלילה" נורמטיבית, אלא התרכזות אטית בחוויה עצמה — כחוויה, לא כפעולה. בשירים הקצרים
והנדירים הללו אנו עדים לעולם תופעות הטבע והנפש בדרך טהורה עד מאוד וחושנית.
(יקיר בן־משה)