שיחות ביער

מַה שֶּנּׁוֹשֵׁר נוֹשֵׁר
אָמַר הָעֵץ בַּהֲבָנָה גְּדוֹלָה,
גּםַ אנֲיִ בּקִַּשׁתְִּי
וְלֹא תָּפְסָה יָדִי
יָדִי אֲחוּזָה הֵיטֵב
יָדַיִם רְפוּיוֹת מִזְּמַן.
מַה שֶּׁנִּשְׂרַף נִשְׂרַף
לָחַשׁ הָעֵץ בְּתוּשִׁיָּה זְקֵנָה
וְלֹא הִסְכַּמְתִּי
מַה שֶּבּׁוֹעֵר בּוֹעֵר,
גִּמְגַּמְתִּי בִּלְשׁוֹנִי הַכְּווּיָה.

תוך חשיכה של ספק ופחד, מתוך אהבת אדם ואלוהים ואישה, בוקעת שירתו של שפי רוזנצויג בשפה עכשווית ועתיקה שהיא מִקשה אחת. שפה ישראלית, שפה של אימת ימים חשוכים ושל ציפיה למשיח. בתוך השפה הזו מתחוללת תנועה המזמינה את הקוראים למסע מיתי ואף אירוני בעקבות הרחמים. נסו, למשל, להחליט כיצד יש לקרוא בכותרת הזו מהספר: 'כפרה'. האם זהו שיר ה'כפרה' במלעיל, שיר של התקרבות מכילה ומוחלת לכל אדם, או שיר ה'כפרה' במלרע, שיר על ההכרח להקריב דבר־מה על מנת לצאת מהחטא ומהיאוש? ההתלבטות בין האפשרויות היא העיקר כאן. כך השירים קוראים לנו לפעול ולחשוב את עצמנו: כמי שנטועים בעל כורחנו בין העברית העתיקה לעברית החדשה, בין הבהלה לאהבה, בין דין קשה לרחמים גדולים.
(אריאל זינדר)