"גּםַ אַתָּה מַרְגִּישׁ פִּתְאוֹם כְּמוֹ נָע עַל חֶבֶל דַּק?" שואלת נילי דגן, ומובילה אותנו על פני החבל המתוח של הלא־ידוע בספר שיריה החדש, עד שאלמד לעוף. היחס בין כותרת הספר לשירים הוא יחס של הומור אירוני: זהו ספר מסע בין נופים ותרבויות, אך בו בזמן גם מסע דרך רגשות, זוגיות ואף אירועים פוליטיים. המינימליזם של דגן, המגיע למיצויו בשירי ההייקו שלה, שורה על הספר כולו, והטון השירי שלה נאמן תמיד לרגיסטר הרגשי של תכניו. שפת שיריה קשובה להדהודי הקול ומשמעיו, ועם זאת היא שפה שאינה מתמלצת. גם כשדגן אינטימית או חושפת כאבים, היא עדיין קונקרטית, ישירה, ומספרת: "אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה / כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה / נִשְׁאַרְנוּ זָרִים"? כתיבתה היא כתיבה מתבוננת, רצופת תובנות, אבל לעולם לא מרוחקת. דגן מעלה לעיני הקורא את מראות המסע כמטפורות חיות לעונות ולמזגים של נפש האדם: המגע המרגש שלה עם הטבע — הים, הציפורים, הפרחים והאור — הוא מגע גואל, מגע שדרכו היא מחברת אותנו אל חופש חדש, אל יופי חדש ואל אהבה חדשה. עד שאלמד לעוף נקרא כספר מסעות בעולם החיצוני והפנימי, יומן נפש הנוגע בנפש, ספר של אלכימיה; ומתוך כך גם חוויית הקריאה בו היא כמין מעבר מזכך בכור המצרף של החיים.

מעברים

אֵיךְ בְּכָל הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה
כְּשֶׁנִּשְׁבַּר לִבֵּנוּ בְּאַהֲבָה
נִשְׁאַרְנוּ זָרִים.
וְעַכְשָׁו כְּשֶׁאֲנִי כָּאן
וְאַתָּה בְּעִיר רְחוֹקָה,
אֲנִי עוֹבֶרֶת דַּרְכְּךָ
טוֹפַחַת עַל הַכָּרִית
מיְשֶַּׁרֶת שְׂמיִכהָ
מַשְׁגִּיחָה שֶׁלֹּא תִּשְׁכּחַ לִשְׁתּוֹת.
מַטָּה אֹזֶן לִנְשִׁימוֹתֶיךָ
סוֹגְרוֹת וּפוֹתְחוֹת
גּעְַגּוּעַ וְעוֹד גּעְַגּוּעַ