מה שלא אמוּר

דָּבָר לֹא קָרָה.
לֹא הִבַּטְנוּ זֶה בְּעֵינֵי זֶה וְלא נָחַתְנוּ עַל כָּרֵי רֹךְ
הַפְּרָחִים לֹא הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ שֶׁל סוֹף הָעוֹלָם
אוֹ שֶׁל הַתְחָלָה.
לֹא בָּעַרְנוּ בִּשְׁאוֹל הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִי וְלֹא הִתְרַפַּקְנוּ
עַל עַנְנֵי יִסּוּרִים מְתוּקִים.
לֹא שָׁבַרְנוּ שׁוּם עֶצֶם בְּנִסָּיוֹן לַעֲצֹר אֶת הַזְּמַן וְלֹא
קָרַעְנוּ זֶה מִזֶּה מַבָּטִים סְחוּפֵי אֵלֶם.
יָמִים לֹא נִקְווּ בֵּינֵינוּ וּדְבָרִים רַבִּים לֹא נֶאֶמְרוּ.
דָּבָר לֹא קָרָה.
דָּבָר מִמַּה שֶׁלֹּא אָמוּר לִקְרוֹת.


“כְּשֶׁכּוֹתְבִים עַל פִּי תְּהוֹם וְהַמִּלִּים נֶאֱחָזוֹת / בַּעֲשָׂבִים שׁוֹטִים / אֵין מִתְקַטְנְנִים בְּעִגּוּלָן שֶׁל אוֹתִיּוֹת" — כותבת מיכל וולוך בשירה "גרפומניה", ותחושה דומה של פריצת גבולותיהן של השפה והמציאות עולה ברבים משיריה המכונסים בקובץ זה. אלה שירים חשופים ונטולי מגננות, שיש בהם הליכה על הקו הדק בין ממש להזיה, ובה בעת וויתור מרצון על גבולות ומחיצות, תוך התמסרות ללב ולחידות שהוא צופן.
(לי ממן)