הֲכִי קָשֶׁה הָיָה לְהִתְנַהֵל
כְּאִלּוּ לֹא קוֹרֶה דָּבָר
חָדָשׁ אוֹ יָשָׁן
כָּאן מִתַּחַת לַגַּג
(הָיִינוּ מִתַּחַת לַגַּג
קוֹמָה שֵׁשׁ, הַקּוֹמָה הָאַחֲרוֹנָה
בַּבִּנְיָן הַיָּשָׁן)
כִּי בֵּין שְׁנֵי הָעוֹלָמוֹת
שֶׁהִתְקַיְּמוּ בְּמַקְבִּיל
הַכֹּחוֹת
לֹא הָיוּ שָׁוִים:
בָּאֶחָד נִלְחֲמוּ עַל הַחַיִּים
בַּשֵּׁנִי
גַּם


שיר זה לקוח מתוך השער הראשון בספר, העוסק, רובו ככולו, בתקופה בה עבדה המשוררת כאחות אחראית במחלקה לטיפול נמרץ. אין לטעות בנימה היבשה לכאורה שבאמצעותה בלייר־לוינהוף מוסרת את חוויותיה מן היקום הסגור של שגרת האחיות במחלקה, אשר התהום הפעורה ביניהן לבין הנוטים למות מוסווית על ידי רוטינה של פעולות ניקיון, שאיבה, גרירה והחלפה. בדומה למונחי הסטודיום והפונקטום שתבע רולאנד בארת ביחס לאמנות הצילום — גם בשירה זו משמש התיעוד הפרוזאי של עבודת האחיות האפורה כרקע ממנו מפציע פרט חד פעמי ומוחץ לב, המשיל באחת את הלוט מעל פניה של אותה תהום הניצבת לרגלי כולנו, וחושף את החסד האנושי הניצב לבדו לפתחה. בקובץ זה יתוודעו הקוראים למשוררת חדת עין ורגישה לאופן השימוש בלשון, המיטיבה לאתר את הגרעין הפיוטי הטמון בפרטי היומיום: בית קפה שכונתי, שיחה אקראית או פיסת נוף חמסינית.
(לי ממן)