ניצודים

כְּמוֹ דָּגִים מְשֻׁמָּרִים
בֵּין קִירוֹת זְכוּכִית
נכִבְַּשְׁנוּ
בְּמֶלַח זֵעָתֵנוּ.
הָעוֹר עוֹד זוֹכֵר:
צִנַּת הָעֹמֶק
גַּעַשׁ יָמִים צְפוֹנִי.
עֵין הַדָּג שֶׁלִּי פְּקוּחָה,
לֹא שָׁכַחְתִּי דָּבָר —
אֵיךְ נִלְכַּדְנוּ בָּרֶשֶׁת
פִּרְכַּסְנוּ מִתְעַלְּפִים
הַכֶּסֶף הִבְהֵב בָּאוֹר.
הַיֹּפִי פָּגַע בָּנוּ כְּסַכִּין.
אַחַר כָּךְ נִפְרַשְׂנוּ עַל הַקֶּרַח.

שיריה הליריים של איריס רילוב מזמינים את הקורא למסע מלא תנופה וכיסופים על ציר האפשר והאי־אפשר. בין ירח בוער בשמי טורקיה אל הזוהר הצפוני, המשוררת נודדת במקומות זרים ואקזוטיים ועורכת חשבון נפש מורכב עם הזמן, עם הכאב, עם הנשיות, עם המתח המתמיד שבין הגשמה להחמצה. הכותבת מתמסרת בשמחה ובאומץ לנופים המשתנים, לתנודות ולתמורות במזג האוויר ובמזג הלב. מכלול השירים שלפנינו הוא בגדר מה שהיא מכנה "צחצוח נפש", והמירוק מתבצע ביד בוטחת בבית ובפיורדים, במרחבים של ריאליה ושל מיתולוגיה. בין שלל זריחות ושקיעות, הצלקות מבקשות ארוכה, שכן הנפש היא "ציפור מתעקשת".
(רפי וייכרט)