"אני רוצה הביתה..." הפצירה בי. עשיתי כבקשתה, ובעוד שכל מכרינו מסתגרים בחדרים אטומים עם יריעות ניילון ומסכות גז, הסתגרתי בביתי עם כאביה ועם צרכיה כשהיא דועכת והולכת. "אני רוצה שזה ייגמר," בכתה ואמרה לי בכל לילה כשהזרקתי לה את משכך הכאבים ששלח אותה אל זרועותיה של תנומה מבורכת, ואותי לעימות נוסף עם השטן שבראשי...
בעיצומה של מלחמת המפרץ, מקיץ מרטין וייס הקשיש בבית חולים חיפאי אל תוך מה שנדמה לו כחיים שלאחר המוות. בשוכבו שם, נפרש סיפור חייו רב התנודות: ילדותו בהמבורג של ראשית המאה ה-20; שירותו בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה ונפילתו בשבי הבריטי; כליאתו במחנה הריכוז דכאו אחרי ליל הבדולח כשהוא כבר בעל משפחה; עלייה לארץ ישראל ואיחוד מסובך עם בנו; חיים חדשים בחיפה עם רגינה, ניצולת שואה כמותו — בין הזכרונות לבין הוויית בית החולים נרקמת דמותו המורכבת, המרובדת והקשה של מרטין, זו שהתנהלה וממשיכה להתנהל ביושרה ובאומץ בין מחוזות פיזיים ונפשיים מקוטבים, סותרים, מאתגרים, ולשאול שאלות עמוקות על מוסר, על בחירה ועל אנושיות, גדולה וקטנה.
פרספקטיבות שבורות הוא רומן שכולו מבט. רומן שבו השתיקה המתריסה והעיקשת של מרטין וייס כלפי חוץ הופכת אט-אט, בידיו האמונות והחכמות של עמרם ארצי, להתבוננות; התבוננות פנימית מרתקת, מלאה רגישות וכוח על יחסים, על אבידות ומציאות, ועל המאבק הנצחי שאדם מנהל עם עצמו ועם הזולת על הזכות לחיות, כמו גם לחדול.
