עם הקמת המדינה נדמה היה שתנועת העבודה עומדת להגשים את חלקו השני של הפרויקט הציוני־סוציאליסטי, לממש את המודל הסוציאליסטי, לעשותו לדומיננטי. למעט הדגם הסובייטי שהשמאל הציוני העריץ אותו מרחוק אך נזהר ממנו, לא עמדו בפני מנהיגי תנועת העבודה דגמים חיים של חברה סוציאליסטית שלמה. אבל הייתה תיאוריה וכמה 'מקרי התנסות' בעולם שניתן היה ללמוד מהם משהו.
בתקופת היישוב הוחל בהכנת המסד והכלים: ארגון פועלים (ההסתדרות) שידו כמעט בכל — תעשיה, תרבות, ספורט והגנה. קיבוצים ומושבים שהשפעתם על החברה היישובית הייתה רבה יותר מכמותם. מפלגות פועלים שכבר אז היו דומיננטיות. כל אלה עלו למדינת ישראל במאי 1948. נדמה שאופציה סוציאליסטית עמדה בפתח — לאו דווקא הפיכתה של כל החברה הישראלית — מה שלא היה ניתן לעשות בתנאי הזמן ההוא — אלא השתתתה על פרמטרים מסוימים שישמרו ויתחזקו את הדומיננטיות של הפוטנציאל הסוציאליסטי. בבחירות לאספה המכוננת שנערכו בינואר 1949, זכו המפלגות הציוניות־סוציאליסטיות במרבית הקולות. השפעתה הרבה של תנועת העבודה שכל אחת מן הספירות המרכזיות של החברה הישראלית נמשכה במשך כל העשור. הפוטנציאל לא יצא מן הכוח אל הפועל, הפרויקט הציוני־סוציאליסטי נמוג: הרכיב שלפני המקף אידה את זה שאחריו.
