בשנת 1942 הוברחו מאות ילדים – יהודים ולא יהודים – מלנינגרד הנצורה. רכבת ובה ילדים הופגזה ועשרות נהרגו. הילדים ששרדו )בני 14-3 ( עברו בדרכם בכפרים באזור הרי הקווקז, שלא נענו לקריאה לקחת אותם אליהם ולהצילם. לכפר בסלניי, כפר איכרים צ'רקסי-מוסלמי מבודד, הגיעו מותשים, חלקם גוססים.
ללא התלבטות – וכגוף אחד – הצילו תושבי הכפר 32 ילדים, שאימצו אותם לבתיהם בשמות חדשים וגידלו אותם כילדיהם שלהם עד בגרותם. במעשה ההצלה של הכפר בסלניי באה לידי ביטוי ייחודי, אישי וקבוצתי, האנושיות בביטוייה הנעלים ביותר: הבנאליות של החמלה ושל החסד. 152 ימים שהה הצבא הנאצי בכפר וחיפש אחר ילדים יהודים. הגרמנים איימו לשרוף את הכפר על יושביו אם ימצא ולו ילד יהודי אחד – אבל לשווא. איש מבין 1800 תושבי הכפר לא חשף ולו אחד מהילדים.
"האדישות הבנאלית" הוא המשכו של הספר הבנאליות של החמלה (רסלינג, 2016) אך בעוד הראשון עוסק בעיקרו במעשה ההצלה עצמו ונסיבותיו, מתמקד ספר זה בתגובתה של החברה הישראלית למעשה ההצלה – הדיון בוועדת החינוך של הכנסת, עמדת ארגון יד ושם, שעד עצם היום הזה מסרב להכיר במצילים כחסידי אומות עולם, השפעת הספר על מערכת החינוך וראיונות עם מעט מהשורדים. האדישות הבנאלית הוא ספר עז ונוקב, המעורר שאלות פרטיקולריות ואוניברסליות, פילוסופיות ואישיות, לנוכח מקרה מבחן נדיר בהיסטוריה האנושית.
מתגובות הביקורת על הבנאליות של החמלה:
"ספר מטלטל שסייע לי לקלף מעליי שכבה עמוקה של ציניות" (בני ציפר, הארץ, 1 בספטמבר, 2016).
"יישר כוח לפרופ' אורון, הערך החינוכי של מחקרו זה הוא עצום." (פרופ' יהודה באואר, מתוך דיון בוועדת החינוך של הכנסת, 8 במרץ 2017)
"טוב תעשה מערכת החינוך אם תהפוך גם את הספר הזה לספר חובה לכל תוכנית אפשרית, לאזרחות, להיסטוריה וללימודי השואה, ולו כדי שיגדלו בקרבנו כמה ישראלים לא ציניים, שיממשו את דרכו העיונית של אורון בעולם הקשה שלנו." (אברום בורג, הארץ, ספרים, 20 במאי 2015)
