אתם הולכים ברחוב ומתקרבים אליי. לא מגולחים, מיוזעים, עיניכם קרועות ומבטכם התוהה מרוקן. חבריי מהפלוגה, לאן אתם הולכים? ירון, איתן, נשמות רכות שכמותכן, חכו לי! אני אוחז בזרועו של ירון, והוא פונה אליי בחיוך של ילד שנקבר תחת השנים והאבק, וממשיך ללכת עם השאר, חבורת זאבים זקנים שמשוטטת ברחובות זרים, עקורה מנווה המדבר של נעוריה. הם לא מחכים לי. למה אני מחכה?

ממואר המלחמה הזה, שבו שב דיוויד קאהן בעל כורחו אל זיכרונותיו כטנקיסט במלחמת יום כיפור, חושף תהום מלחמה שנאטמה בהלם, הכחשה ואלם. בכוח התבוננות מרשים וביושר־לב מצליח קאהן לספר על פניו הריקים, האלימים, של שדה הקרב ועל חותמו הטבוע עמוק בנפשו. מחיריה הבלתי נגמרים של המלחמה הארורה ההיא, מתגלים באופן מצמרר, כרלוונטיים מתמיד.