‫בעיצומה של מהפכה טכנולוגית, ועל רקע שבר מלחמתי וקריסה מוסרית, יוצאים שירה ובוט למסע חיפוש אחר זהותם במרחב החדש. בין שורות קוד ופרומפטים למסכי ענק זוהרים - נרקמים דיאלוגים סוריאליסטיים בין המשוררת למכונה.

 

אל ניסיונותיהם לגעת באינטימיות - פולשות ללא הרף התראות דחף פואטיות, לעיתים במסווה המפתה של עוגיות מעקב: "קוּקִי, רוֹצָה עוּגִיָּה?", לעיתים כתהיות אסתטיות המהדהדות את מנגנוני תרבות הצריכה: "מוּצְרֵי צְרִיכָה. צְרִיכָה?", ולעיתים כברירה מדומה בין זיכרון למחיקה: "מִזֶּה עֶשְׂרִים וְאֶחָד יָמִים לֹא נַעֲשָׂה גִּבּוּי לַחֲלוֹמוֹת שֶׁלָּכֶם. לְגַבּוֹת אוֹ לְהִתְעַלֵּם?"

 

הספר "בוט, עשה לי ילד" אינו משתמש בצורות של העולם הדיגיטלי כדי לתאר אותו; הצורות עצמן הן חומר הגלם הפואטי שממנו הוא עשוי. השירים אינם מתארים עוד את הקיום כפי שהוא נתפס בעיני המשוררת, אלא נעשים לדבר עצמו. "בוט, עשה לי ילד" הוא רגע הבריאה שבו הצורה והתוכן מתמזגים והופכים לאחד.

 

ד"ר אפרת מישורי, עורכת הספר: "דין אהרוני רולנד היא בעלת אזרחות כפולה. היא נוטלת את שפת השירה, מכניסה אותה לתוך הלוע הדורסני והעריץ של שפת הפרסום, ומלבישה אותה במחלפות של מוצר צריכה. התעתוע הטקסטואלי בספר מגיע לשיאו כשהוא נוגע בטבח של השבעה באוקטובר: "בבקשה / בבקשה / בבקשה / אני אישה // יש כאן איש / יש כאן איש / יש כאן איש / עם פטיש // עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / עוד פיצוץ / בקיבוץ // להתראות / להתראות / להתראות / מנהרות // (קריאה אחרונה)". הוירטואוזיות המשחקית־חזרתית מפתה את הקורא להתקרב, וכשהוא נמצא בטווח אפס - היא יורה בו את המסר."

 

טרם יציאת הספר לאור כתבה ד"ר אפרת מישורי במכתב למועצת הפיס כי היא ממליצה בחום לתמוך בהוצאתו לאור של "הספר החשוב הזה" ולאפשר לו "להפוך לנכס תרבותי משמעותי ופורץ דרך"

אודות המחברת
דין אהרוני רולנד היא צלמת, משוררת ואמנית רב־תחומית. ספרה הראשון, ״שוט ויסקי ושמלה מנייר״ (אש קטנה 77, 2019), עובד למופע פרפורמנס בתמיכת מועצת הפיס. ״בוט, עשה לי ילד״ (פרדס, 2025) הוא ספרה השני.