שְׁאֵרִיּוֹת צִפּוֹרִים, הַאִם תָּשִׁירוּ לִכְבוֹדִי?

הַבִּיטוּ בַּעֲלֵי הַוֶּרֶד נִפְתָּחִים אַט אַט

זֶה עֲדַיִן אוֹתוֹ אוֹר הַמְּשַׁחֵד אֶת הַחֹשֶׁךְ.

הַאִם לֹא תֵּדַעְנָה שֶׁמָּה שֶׁאָבַד, נִמְצָא בְּמַבַּטְכֶן?

כָּזֶה הוּא טֶבַע הַדְּבָרִים

נִתָּן לְהַחְבִּיא מְעַט תְּכֵלֶת מִתַּחַת לַכְּנָפַיִם.

בִּשְׁעַת בֹּקֶר כָּזֹאת,

כְּשֶׁאֲנִי צוֹפָה בָּכֶן מִצְטַיְּצוֹת,

חִידַת צִלִּי כִּמְעַט וְנִפְתֶּרֶת.

שיריה של יהודית דריגס מביעים באופן עדין ורגיש את העבר שרובנו חולקים. אותו עבר, שאם איננו חשופים לו, משהו בראייתנו את עצמנו נפגם. הנסיון להעלות חזרה את תמונת הילדות כפי שהיא משתקפת בתוך הבגרות, מעורר הדהוד חזק ואמון בקוראים ובקוראות. השירה שמתבוננת דרך שתי האספקלריות האלה יחד, מעניקה להן משמעות.
(נורית זרחי)