"ספירלה", ספר השירים של תמרה סלע, טבול ביופי פואטי רב. כמו מבעד לזגוגית חלון, שפת השיר שקופה וצלולה, דרכה משתקפים פניה המרובות, המרהיבות, של המחברת.
מַבָּטִי פָּגַשׁ מַבָּטְךָ / וְרָאִיתִי: אֲנִי אוֹר / / אַתָּה אוֹר / / גִּלִּיתִי: הָאָדָם מַהוּתוֹ / לְלֹא גְּבוּל
שתי החטיבות הגדולות של הספר – "שערים ברוח" ו"שורשים בזמן" – מקפלות בתוכן מחזורי שירים אינטימיים, חושניים עד כאב, סוערים בהתרגשות אך חותרים אל השלווה.
נִפְרָמִים הַחַיִּים / מִמַּה שֶּׁהָיָה, / מִתְרַחֲבוֹת הָאֲדָווֹת / בְּמֶרְחֲבֵי הָאֵין־סוֹף, / וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי עִם קֶמֶט.
בדומה לשובר הגלים, הבולם את משעולי המים; כך השירים של סלע בוחנים את עצמם ללא הרף "במרחבי האין־סוף" ומתפרקים בפניה של הדוברת לכדי קמט מרהיב. ההישג הגדול של סלע מצוין בדיוק בקלע הזה שבין הפנים לאינסוף: בקמט, המקפל את תהודת הלב של העולם כולו.
(יקיר בן־משה)