תפילה זכה
אֱלֹהִים שֶׁלִּי, הַוִּירְטוּאָלִי, אֲשֶׁר בְּפּוֹסְט עִדָּן
הִגַּעְתִּי לִפְגִישָׁה אִתְּךָ, בָּאתִי, הֲרֵינִי כָּאן.
אֱלֹהִים שֶׁלִּי, נִסּוּי סֵמַנְטִי, אֲשֶׁר בִּקְצֵה לָשׁוֹן,
בָּאתִי לְשִׂיחָה אִתְּךָ, מִי יִפְתַּח רִאשׁוֹן?
אֱלֹהִים שֶׁלִּי, אַבִּיר וֶרְבָּלִי, אֲשֶׁר בְּסוֹף מִשְׁפָּט
פָּתַחְתִּי אֶת הַפֶּה, אַל תְּהֵא נָא אַנְטִיפָּת
אֱלֹהִים שֶׁלִּי, מִיתוֹס מוּטַנְטִי, אֲשֶׁר חוֹתֵם סִפּוּר
זַהֵה אוֹתִי, יְצִיר יוֹצֵר, מֻסְוֶה אִפּוּר.


שיריו של משה לביא נעים במרווחים שבין האמונה לכפירה המוחלטת, בין הארוס המבעבע לדחייה הגמורה, בין היסודות האחרונים של הרציונליזם לאבסורד. לעתים ההתרוצצויות בין אותם הקצוות מתרחשות בשיר אחד דחוס. המקצב המחורז והשקול של חלק מהשירים מעניק מידי פעם לכאוס הזה, שכל כך מעסיק את משה, מעין מסגרת צורנית חיצונית — אך גם אותה הוא שב ופורע ומסכסך, עד אשר הקצוות מתמוססים זה אל זה ונדמה שאין הבדל של ממש בין אותו שוכן מעלה וירטואלי לבין העולמות הארציים השוכנים תחתיו.