לולו, גיבורת ספרה המרתק והאמיץ של צביה אביטל, היא לכאורה כדור משחק המתגלגל מיד ליד. חייה הם סדרה מתמשכת של ייסורים ושל תהפוכות גורל — אבל היא מפתחת מנגנונים של חתרנות והתנגדות, ומסרבת להשלים עם גורלה. לולו מגיעה לפלסטינה כשבאמתחתה התנ"ך, הקוראן והברית החדשה, בתקווה שספרים אלה יעזרו לה להערים על גורלה ובבוא העת ידביקו את ילדיה בתשוקה להשכלה. ירושלים מופיעה ברומן כמרכז של עימות בין זהויות, המתקיים גם לנוכח אלימות שלטונות המנדט. הרומן חוקר את מנגנוני התיווך בין הזהויות האשכנזית, המזרחית והערבית ובוחן את נקודות ההשקה וההפרדה של יחסי הערבים עם היהודים דרך ביטויים של כעס ודרך אהבה הפורצת גבולות של דת ולאום. המזרחיות ברומן היא קטגוריה נזילה, שמפרידה אך גם מתווכת בין ערביות ליהודיות; זהות גמישה ורגישה, שמאפשרת למספרת לברוא עולם סמנטי מורכב, הממזג וגם מעמת חיוך עם ייסורים, ומייצג באופן מעורר השתאות מצבים אנושיים מורכבים. אחד ההישגים המרשימים של הרומן טמון בהכרעה הלשונית האמיצה והרדיקלית של המחברת. המנגנון הלשוני המרכזי שמפעילה אביטל נחשף כאשר היא מטמינה בתוך הרצף הלשוני שיצרה פצצות מצרר קטנות, שתפקידן לשבש את לשון הדמות המספרת. כך מתורגמת הלשון האוריינטליסטית שיצרה ההגמוניה של הספרות העברית ללשון היברידית סוררת. באומץ רב, הניכר בהכרעות רדיקליות בעיצוב הלשון, העלילה והדמויות של הרומן, משרטטת אביטל אופק של תיקון מה שנדמה כחסר תקנה.
(חנן חבר)