הסיפור - שאנחנו מתוודעים אליו באמצעות הקלטות קטועות שמשדר אלינו המספר, בתקווה שמישהו שומע או ישמע אותן - מתרחש בעתיד כלשהו.

ארבעה אנשים כלואים בדירה שמספרה תשע-שבע-שבע, שהיא בעצם חדר גדול עם תאי שינה, מבלי יכולת לצאת משם. אין לדירה דלת יציאה, רק חלון גדול שדרכו הם יכולים לראות את מה שקורה בשכונה שבה הם כביכול מתגוררים. אבל זה כלא או מלון? הם שואלים עצמם. שהרי כל צרכיהם מסופקים להם – אוויר לנשום, אוכל לאכול, בגדים, ניקיון, הכול. אז למה הם שם? מי מחזיק אותם שם? ולאיזה צורך?

כל החיים הם בדירה הזאת. כשמישהו מת הוא מוצא משם, הם לא רואים ולא יודעים איך, ובמקום המת מוכנסים לדירה איש או אישה חדשים. כך שתמיד הם שם ארבעה. הם מצולמים ומוקלטים כל העת, כך הם חושבים, אבל גם זה הם לא יודעים כיצד. רמקולים כורזים ומזהירים אותם בכל פעם שהם עושים דברי אסורים. אלו החיים.

בתוך כך מתחיל להתפתח בתוך הדירה סיפור אהבה, בין המספר, לבין אישה חדשה שנכנסה לשם, אבל אהבה, ובוודאי יחסי מין, אסורים בדירה הזאת, בחיים האלו, באיסור חמור. אז מה יקרה, התניב אהבתם המתעצמת חיים או מוות? זאת השאלה.

קובי ניב, סאטיריקן, תסריטאי, סופר ועיתונאי. ספרו "בסוף כולם נמותו" היה ברשימת המועמדים הסופיים לפרס ספיר 2019.