הגן רק עכשיו נפתח, אומרת אייר, שמכנה את עצמה לוסינדה. ואֶמיר ושרלי מבינים למה כוונתה. כמעט שאיש אינו מבחין בקיום של התחנה לבריאות הנפש הנטושה ובגן הסובב אותה. גם לא אמיר, שבית אמו מצוי בשכנות לתחנה. למעשה, שרלי הוא שתופס לראשונה שהגן צופן סודות, אולי סוד אחד אפל במיוחד, שמהלך עליו אימה. גם לוסינדה ואחיה יוסי, שנדמה שיודעים על העולם יותר ממה שילדים בגילם אמורים לדעת, מגלים עניין משלהם במסתורין שלו. ואמיר, שכל רצונו הוא שחייו במבוא ים יתמידו במתכונתם השגורה, נגרר איתם בעל כורחו לסבך של גילויים, סכנות וקסם עתיק, שחלק ממנו קשור בו ישירות. כי היכנשהו ישנו ספר, ״הלב הקבור״, ששם גיבורו כשמו, והוא בן גילו, בן אחת עשרה. ובתל אביב מתגוררת אישה צעירה, אובדת עצות, ששמה טליה פינטו, כשם הגיבורה האחרת בספר. לא אמיר ולא טליה, ולא שרלי, לוסינדה או יוסי, מבינים את הקשר שלהם ליצירת הבדיון ההיא, שמתעקשת לחלחל אל מציאותם בדרכים עקלקלות, אולי באשמתם, אולי באשמת ישות אחרת, הקשורה לתולדות התליון ״הלשון נושלה״ שלוסינדה עונדת לצווארה. וביקום הגלגלים, הוא הבריאה המתוארת ב״הלב הקבור״, ממשיכים להתרחש אירועים גם אחרי תום עלילת הספר.

הרומן הלשון נושלה, הוא מסע תודעתי מרהיב בין עולמות המקיימים זה את זה ומאיימים להחריב זה את זה בו זמנית. ברגע מסוים הם עומדים על בלימה, בחיבור ביניהם נבעה סדק טרמינלי. עתה הם עומדים על מכונם רק מכוח נטייתם ההדדית ליפול ולהתרסק. וזה בדיוק הרגע שבו מופיע הגיבור של שמעון אדף, הדמות שעליה נגזר לסגור את הסדק, הקרע שנפער שעומד לשאוב אליו הכול. היקום שאדף יוצר, שאין משלו בספרות העברית, אינו בנוי על יצירת גיאוגרפיה ממשית או על סרטוט שושלות אלא על רצפים לשוניים ושיבושם באמצעות רגעי התגלות, וטריפת הגבול בין הריאלי למיתי. זהו יקום הולך ומתפשט, משנה צורות ומתפתח באופנים לא צפויים. יחד עם זאת, נדמה שהוא מתאפשר רק בזכותם של צרכים ומניעים אנושיים בסיסיים: משפחה, בית, תחושת ייעוד ויושרה מוסרית.

יגאל שוורץ