באמצע שנות השמונים, טולטלה החברה הישראלית בעקבות שתי פרשיות ביטחוניות אשר התאחדו לאחת. פרשייה אשר לימים זכתה לכינוי הציבורי "פרשת השב"כ". במסגרתה של הפרשה, הואשמו בכירים בשירות הביטחון הכללי במגוון רחב של עבירות פליליות חמורות (ביניהן: רצח, שיבוש מהלכי משפט, הדחת עדים, בידוי ראיות, וכיו"ב). בסופו של מאבק חריף בין רשויות אכיפת החוק לבין הדרג המדיני — במסגרתו אף הודח היועץ המשפטי לממשלה מתפקידו — זכו המעורבים השונים לחנינה מטעם נשיא המדינה. ועדת חקירה ממלכתית אשר הוקמה כדי לחקור את הרקע לפרשיות, חשפה בקרב שירות הביטחון הכללי נורמה של עדויות שקר בפני הערכאות השיפוטיות, אשר השתרעה על פני כשש־עשרה שנים. אך חרף שכיחותה והימשכותה רבת השנים של נורמת השקר, המליצה ועדת החקירה שלא לנקוט בהליכים פליליים כנגד אנשי השב"כ. חנינתם של המעורבים העיקריים בפרשה, כמו גם ההחלטה שלא למצות עם כלל המעורבים את הדין הפלילי, נתפסו כשנויות במחלוקת וזכו לביקורת חריפה מצד משפטנים ומדעני החברה בשל החריגה הבוטה ממסורת שלטון החוק. ספר זה בוחן את היבטיה השונים של הפרשה מתוך פרדיגמת "הצדק הטרנספורמטיבי", על מנת לבחון אם החלטותיהם של הדרג הנשיאותי והמדיני, היוו גרסה ישראלית־מקומית להליכי הצדק הטרנספורמטיביים בצלו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.