במצב נפשי קשה, לאחר נשיכה אכזרית של כלב, מחליטה מורה לתיאטרון להתנדב באחד מבתי הכלא הקשים בארץ. אחת לשבוע היא מגיעה לכלא, שבו כלואים אנסים ורוצחים – יהודים וערבים – המרַצים עונשי מאסר ממושכים, חלקם לא קצובים, ומנחה שם קבוצת תיאטרון. מפגישה לפגישה נרקמים בהדרגה בינה לבינם יחסים מורכבים, שבהם העֲבֵרה נוכחת וזכורה, אך מתאפשרים בהם גם רגעים של אנושיות, עדינות והדדיות.

אט-אט, ככל שהסיפור – המובא כיומן עבודה – מתקדם, מתברר כי לא רק המספרת תומכת באסירים, מעניקה להם אוזן קשבת ומקנה להם מיומנויות משחק, אלא שהמפגש עמם מציל אותה-עצמה ממצב המוות הנפשי שהיא שרויה בו. נשוכה הוא ספר מקורי, מרחיב לב ומעורר מחשבה על אודות אהבה וחמלה, המתאר את טשטוש הגבולות שבין כלוא לחופשי, תומך ונתמך, "נושם" ו"מונשם", כלב ואדם, חייתי ואנושי.

בעידן של כליאת המונים, שבו אנחנו מַגלים את העבריינים רחוק מהעין, בתוככי הכלא, שעליו כתב הפילוסוף מישל פוקו שהוא אדמיניסטרציה הנהנית מ"יתרון הדלתות הסגורות", מביא הספר תמונות מחיי בית הסוהר, פותח כדי סדק את הדלת הסגורה ומאוורר את הסוד.

נשוכה שייך לז'אנר ספרותי ומחקרי חדש – אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית, המשלב כתיבה פואטית ואקדמית, נרטיב ומחקר. במקום הכתיבה האקדמית הבלתי נגישה והיבשה, הרוויה בז'רגון אקדמי, מציע הספר שפה מובנת וחיה, שחותרת לגעת בקוראים. אחרית הדבר, המסה "אוטואתנוגרפיה גופנית יצירתית", מרחיבה על אודות הז'אנר הזה, ומספקת הצצה נדירה אל התהליך של כתיבת הספר.