הישרדות

זֶה לֹא הַזְּמַן

לִדְרֹשׁ מֵעַצְמִי הֶסְפֵּקִים

לְדַקְדֵּק פְּרָטִים, לְהִצָּמֵד לְסֵדֶר וַדָּאוּת.

עָלַי לִתְפֹּס בְּצִפָּרְנַי פֵּרוּר־פֵּרוּר,

לְגבֵַּשׁ

צוּרָה כָּלְשֶׁהִי שֶׁל יְדִיעָה

קְלוּשָׁה

אֲבָל בַּת־נֶפַח.

וְיִהְיֶה לָהּ קָדְקוֹד (חַיָּב שֶׁיִּהְיֶה לָהּ)

כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶמְעַד

כּדְֵי שֶׁאֶצְלחַ

אֶת גֵּאוֹמֶטְרְיַת הַזְּמַן הַמְּעֻמְעָם

הַזּהֶ.

בשולי הענן, ברווח בין הרכיכה למדרכה, מבעד למבטה של רוכלת בלאוס או של הנופלים בתמונות בית הספר, אדוה קמחי חן בוחנת את העולם בעיניים מלאות פליאה, מדלגת בין נקודות המבט כמו כדי להקיף עולם ומלואו ולא להחסיר פרט: את הגס ואת הדק מן הדק, את האהבה ואת הפחד, את הנשגב שבאימהות ואת הקריעה, את הזמן הנוגס בכול, את הפרידה ואת החיים מחדש. כל זאת בשפה שיש בה שקט עמוק ורעש גדול באותה הנשימה, ובאומץ הפואטי ההכרחי לכל משוררת — לעמוד בעיניים פקוחות מול האמת על כל הצורות שבהן היא בוחרת להתגלות, גם כאשר כל שנותר ממנה חמקמק ככיסי אוויר.

מיה טבת דיין