“....אני מרגישה שאני חיה את החיים במלואם. הרי תמצית החיים היא מה שמתרחש בלב, בראש, בבטן. המקום והתפאורה פחות חשובים. מה שחשוב זה אם את באמת נמצאת שם עם עצמך, קרובה לעצמך. אני לא בורחת מהמציאות. אני ערה, מרוגשת ונבוכה מגילויי האהבה כלפיי, שמחה בשמחתן של חברות שמצאו בן זוג או נולד להן נכד, בוכה על הכאב שהמצב שלי גורם לקרובים לי, בוכה עליי ומהרהרת על החיים”. (עמוד 50)

כשסיגל אובחנה עם סרטן שד אלים במיוחד, חיפשנו אנחנו, החברות, דרך לעזור לה, לעטוף, להרגיע. הדרך נפתחה דווקא מהמקום הכאוב ביותר, מסיגל, כשהקימה לכולנו קבוצת וואטסאפ והזמינה אותנו לקחת בה חלק. בקבוצת הוואטסאפ סיגל עדכנה בהליכים הרפואיים ובעיקר שיתפה אותנו במחשבותיה על הזמן, על האהבה, על החיים. בזכות הכנות שלה יכולנו להיות איתה ולהביע את אהבתנו. בזכות יכולתה להמריא מעבר לייסורי השעה, ניטעו גם בנו כוחות. מילים הן לפעמים געגוע לימים טובים יותר. סיגל העניקה לנו את הכוח לקוות.

אדריאנה רביב