"לֵיחָה של האגדה אינו נָס," כותב יהודה פרנקל בפתח הדבר שלו לספר הזה. "ומעיין התובנות הנדלות ממנה לא ייבַש לעולם. ספר זה מושתת על קריאה פסיכואנליטית של סיפור האגדה, שממנו אני דולה תובנות, מבנים ומשמעויות בכלים פסיכואנליטיים."

15 סיפורי האגדה שפרנקל בוחן בראי הפסיכואנליזה לקוחים מן התלמוד ומהספרות המדרשית, שהם, כהגדרתו "יצירות ענק הכתובות באופן אסוציאטיבי וללא סדר לוגי, ועל כן הן מזמינות קריאה מסוג זה."

הפסיכואנליטיקאית שרה קולקר כותבת במבוא לספר כי הרהוריו של פרנקל "אדם דתי, רופא, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי – נובעים ממעיינות ליבו ודעתו." ורואה בכתיבתו הפרשנית לאגדות התלמוד  "מתנה כפולת פנים: היא מתנת הפסיכואנליזה לאגדה, והיא מתנת האגדה לפסיכואנליזה."

המחבר מבקש להתמודד עם שני אתגרים עליהם הוא מתוודה בסוף פתח הדבר שלו: האחד קריאה פסיכואנליטית  של ספרות האגדה; והשני, היקר לליבו יותר מכול, הוא הניסיון לקרב את הספרות הזו לליבו של הקורא שהספרות העשירה הזו זרה לו.

נראה שהצליח בשתי המשימות הללו הצלחה גדולה, ולא נותר אלא לחכות לספר הבא שישלים, או ימשיך את המפעל הנפלא הזה.