בדיוק שעה אחת טרם חצות, כשזיקוקים צובעים את שמי ספרד שמעבר לנהר, טובעת פורטוגל תחת מבול. סופת ציקלון אדירה מכה בחבל האלטו־ מיניו, הופכת נחלים דקים לנהרות שוצפים וגורפת איתה משקים שלמים, עדרים וסלעי ענק. בתוך הכאוס של תחילת השנה, יוצא ישראלי גולה למסע בעקבות רשת של גורלות אנושיים. אלה הם הסודות שנחשפים כשהזמן כמו קופא והקרקע נפערת. החל במחילות התת־קרקעיות שחצב סבא ג'ואקים וכלה בסיפורו המיוסר והמושתק של המשורר האריסטוקרט פדרו הום דה מלו, שחי חיים כפולים תחת צלו של הדיקטטור סלאזאר.

בספר השלישי והאחרון בטרילוגיית פורטוגל שלו, כותב יגאל סרנה על אודות האופן שבו נוף זר הופך למפה פנימית. זהו סיפור על כוחות סמויים מן העין: אלה שזורמים בעורקי האדמה, ואלה שמבעבעים בתוך הנפש פנימה. דרך פילוסופיית חורף מקומית, שגורסת כי החיים האמיתיים נרקמים דווקא בחודשי הקור, בוחן סרנה את תפקודה של שושלת נשית עיקשת, את המתח שבין מסורת קתולית אדוקה ובין יצרים חבויים ואת היכולת המופלאה לפרוח אחרי חורבן. מושג הבית נבחן באומץ דרך עיניו של מי שנעקר ונטע את עצמו בקצה אירופה, מחפש אחר זהב החבוי בתוך הערפל.

יגאל סרנה (יליד תל אביב, 1952) הוא סופר ועיתונאי, מטובי הכותבים של הפרוזה התיעודית העברית. לאורך עשורי כתיבתו זכה לאהדת הקוראים והביקורת. בשנים האחרונות הוא חי וכותב בפורטוגל. כמו בית בפורטוגל (2022) וחנות הנסים של זֵֵא (2024 ), גם רומאן זה הוא פרי סקרנותו באשר למרחבו החדש.