הכרך מוקדש לשאלה מרכזית בחיי התרבות, שחוזרת ועולה בכל תקופה, ושאנו נדרשים אליה מחדש גם עכשיו: מה אנחנו עושים כשאנחנו מלמדים ספרות.

המאמרים והמסות בכרך בוחנים היבטים שונים של שיעור הספרות: מהו היחס בין יצירה להוראה? מה מקומה של הספרות במוסד החינוכי, וכיצד קריאה משותפת של הספרות יכולה להוות בסיס לשיעור באזרחות? מה תרומתם של הסופרים והמשוררים להוראת הספרות? מה קורה להוראת הספרות בזמן מלחמה? כיצד הספרות מדמיינת את שיעור הספרות ואת דמותו של המשורר־המורה?

בכרך כותבת נטשה גורדינסקי על הצו האתי בשירתו ובהוראת הכתיבה היוצרת של אושן וונג; יואב רונאל דן באידיאולוגיה ובהיעדרה ברומן הניאו־ליברלי של האקדמיה; לריסה פיאלקובה עוסקת בתרבות הביטול בהוראת הספרות הרוסית והאוקראינית על רקע המלחמה המתמשכת; מיכל בן חורין דנה בדמותו של המשורר טוביה ריבנר כמרצה בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה וגדעון טיקוצקי בוחן יסודות טרגיים בדמותו של ברוך קורצוויל כחוקר וכמורה. צפי זבה־אלרן דנה בשימוש בתרבות פופולרית בהוראת הספרות; גור זק שואל על תפקידן האתי של קריאה ופרשנות משותפות ברנסאנס האיטלקי; שחר ברם כותב על שני משוררים אמריקאים בני זמננו; שרה שילה תורמת מסה על מפגשים שהיו לה עם תלמידים במסגרת פרויקט "סופר אורח" של משרד החינוך. עוד בכרך מסה של אורית אילן בעקבות הקריאה שלה בנובלה רקוויאם לציפור מאת שחר ברם ותרגום חדש של יונתן פיין של נובלה מאת לאונרדו ברוני.

 פתח הדבר של שעור בספרות נכתב על ידי עורכי הכרך, ורד לב כנען ואיל בסן.