"עכשיו הנסיעה" הוא ספר של מרחקים ושל שִיבה. ממרחקיו חוזר המשורר האב, המשורר הבן, אל בתו האהובה, אל ילדותו הדבשית והמסוכסכת, אל אביו המת, אל ארץ הנהרות של סבתו, אל זכר אהבותיו שבניכר, אל ארצו היודעת להתאכזר. הוא חוזר אל כל אלה ובידיו אוצָר: אותו "מזוֹר מוזר" שהוא השירה. המשורר, כהגדרתו היפה של יחזקאל רחמים, הוא ענן של פליאה המשייט בחיפוש אחַר אופק נכון. מה לו ולתאוריה של הפואטיקה? מה לו ולְפוליטיקה של זהויות? בטן העוּד אצלו הָרָה ויולדת, והשירה אינה דבר שבתאוריה, אלא סוסת פרא נפלאה הדוהרת בין שתי האוזניים, וטפיפת טלפיה היא פזמון חוזר. המסלול שעובר יחזקאל רחמים בספר השירים המרשים הזה הוא מסלול מעגלי ומסחרר: מהמסע ועד הגעגוע, מהגעגוע ועד הילדוּת, מהילדות ועד האבהות, מהאבהות ועד לפיוס ולמרידה, ומהצמד הדיאלקטי הזה - בחזרה אל המסע, ובחזרה אל הגעגוע, וחוזר חלילה. ובתָווך, ועל הכל — המלה העברית. המלה העברית העשירה והמדויקת, שהמרחק הגאוגרפי והכרונולוגי לא זו בלבד שאינו מעמעם אותה, אלא אף מעצים אותה, מזכך אותה וטוען אותה באפשרויות נוספות של צלילוּת ושל כמיהה. עכשיו הנסיעה הוא ספר שירה ראשון של מחברו, אך זהו ספר בשל שנכתב על ידי משורר מעמיק ומנוסה. יחזקאל רחמים, שעד כה היה מוכר בעיקר ככותב פרוזה, הוא קול חדש ומבטיח במרחקיה של השירה העברית.
(דורי מנור)

פִּתְאוֹם עַכְשָׁו אֲנִי הָאָב אֲשֶׁר יָצָא אֶל מֶרְחַקָּיו,
אוּלַי יִמְצָא מָזוֹר מוּזָר, יַחְזֹר וּבְיָדָיו אוֹצָר,
יִפְרֹשׂ לְמַרְגְּלוֹת רַגְלַיִךְ הַקְּטַנּוֹת
שֶׁכָּךְ גָּדְלוּ פִּתְאוֹם
אִם לֹא יִגְוַע אֵי־שָׁם בְּמֶרְחֲבֵי עַצְבוּת טוֹרְפִים,
יָשׁוּב אֵלַיִךְ מִן הַיָּם וּבְיָדוֹ מַטֵּה צְדָפִים,
יַצִּיג מוּלֵךְ שֶׁתִּצְחֲקִי אֶת כָּל קְסָמָיו
שֶׁלֹּא יִכְאַב
(מתוך: אני האב)