ספר אוטוביוגרפי המתפתח בהדרגה, עם השתלשלות האירועים המתרחשים בחייו של המספר. המקרה המכונן, אם כי לא הדרמטי ביותר, הוא התעוורותו בהפגזה על גדת תעלת סואץ במהלך שירות מילואים. הפרקים הראשונים מתארים תמונות מילדותו, מבגרותו ומשירותו הצבאי של המחבר, וממחישים ביתר שאת את המהפך שהתחולל בחייו ואת נפתולי הנפש שנקלע אליהם בעטיו. הקורא משתתף עם אורי בשיעור הברייל הראשון, עושה אתו את צעדיו הראשונים עם כלב הנחייה, יושב לצדו על ספסל הלימודים באוניברסיטה, צופה בו בשעה שהוא משחק כדור־שער ועושה סקי בכינרת, מצטרף למסעותיו בעולם, עוקב אחר השתלבותו בעבודה ומתרשם מהפתרונות שהוא מאמץ בעבודתו כמנהל הספרייה המרכזית לעיוורים. אולם עיקר חשיבותו של הספר הוא באפשרות הניתנת לקורא לצלול אל נבכי המרחב הרגשי של אורי — ההתמודדות עם העיוורון; הקשרים המשפחתיים; התובנות המתגבשות במרוצת השנים מתוך האינטראקציה עם הסביבה; מצבי חיים אבסורדיים המעלים תהיות שבעקבותיהן משתנה השקפת עולמו; התחבטויות נפשיות הגורמות לו להתעמק ביחס החברה לעיוור ובשורשי אמונתו היהודית ואף להגיע לכדי משבר, המחמיר עקב אסון הפוקד את בתו. ההרהורים אודות קיומו של האל על רקע דמותו מעוררת ההשראה של אביו, איש תם וישר וירא שמים, מחריפים את הדילמה המרחפת כענן תמיד הצובע את שמיו באפור. את תעצומות הנפש הנדרשות כדי להתגבר על כל אלה שואב אורי מהעשייה ומההגייה, מהאהבה למשפחתו, מהאהבה לעיסוקיו, מהאהבה לטבע, מחיי הרגע וממבט־על אֶל החיים.