"אני פוסע בהיסוס, דואג שלא ליפול. גופי ארוך וכפוף. עקמת קלה מטה אותו לצדדים ורגליי מסתבכות. אני אוחז בחוזקה במעקה. הרוח קרה ואצבעותיי נוקשות. אני מביט בים, רואה את הגלים בולעים אותי לקרבם והדגים נוגסים בבשרי. הפחד לופת את גופי ואני בודק שהצל לצדי."

במילים אלו נפתח הרומן צללים, ומעורר, למן הרגע הראשון, סקרנות עצומה. בכוח דמיונה המסעיר ורגישותה העזה של המחברת גבי זיו, נסחפים הקוראים בעקבות דמותו הסגורה והנוגה של אלכס, בחור עדין ונוגע ללב, אשר מנהל מערכת יחסים מורכבת ומפותלת עם צלו, ישות קיימת לא קיימת, נוכלת־אוהבת. הצל, אשר קנה את מקומו בעולמו של אלכס משחר ילדותו, לא מרפה ממנו גם בבגרותו, גם כאשר הוא מבקש ונאבק, גם כאשר ניתנת לו הזדמנות לשקם את חייו בכוח האהבה שהוא מגלה לליזי, נערה צעירה ותמימה, המחפשת אף היא בית של ממש. בתוך סיפור האהבה הנרקם בין השניים יתמקם הצל במלוא עוצמתו, יחולל פלאים ואסונות, ויוליך אותם, בנפתולים מייסרים, אל הסוף המפתיע. זיו משכללת כאן את יכולותיה הדרמטיות–תיאטרליות הייחודיות, ובודה עלילה קפקאית מרתקת, אך כזו שבד בבד, לא חדלה לחפש את החמלה בעולמנו.

צללים הוא ספרה השלישי של זיו, קדמו לו הרומנים מ. וילדת הירח ויורי.