תבוא

תָּבוֹא בָּעֶרֶב אֲנִי אוֹמֶרֶת, תָּבוֹא
מֵרְצוֹנְךָ
תִּמְתַּח יָד אֲרֻכָּה אֵלַי מִמְּךָ
וְתֶאֱסֹף אוֹתִי
כְּמוֹ שֶׁאוֹסְפִים כֻּתְנָה מֵהַצְּמָחִים שֶׁהִתְיַבְּשׁוּ
וְתַעֲרֹם אוֹתִי עִם כָּל הָאֵיבָרִים וְתָרִים וּתְעַרְסֵל
וַאֲנִי אֶצְחַק בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ צָבוֹעַ נְקֵבָה
אֶל תּוֹךְ הַלַּיְלָה שָׁרָה
אֶתְמוֹל וְשִׁלְשׁוֹם הוּא לֹא בָּא
וְעַכְשָׁו אֲנִי מְחַכָּה.

תרצה פוסקלינסקי־שחורי כותבת ביד בוטחת הברקות לשוניות שלא מנסות למצוא חן אלא לחקור את מושאיהן. היא לא נרתעת מלחקור אפשרויות הנמצאות על גבולות הדמיון, ההוויה, התודעה, הלשון והקשר האנושי. זאת היא עושה באמירה חיישנית שיודעת להישמר מחציית הגבולות אל הזעקה המחוספסת, הבוטה, הפראית מדי, מצד אחד, ומהישמרות מופרזת אל העצמי המופנם, הזהיר, מצד שני. היא פוצעת גבולות — אבל ברגישות. היא מנסה לחקור — אבל מתוך מודעות לנחקר, בין אם הנחקר הוא קרוב, חבר, חי, מזג אויר, סביבה פיזית — או אף תודעתה שלה. העולם המוחשי, עולם המעשה שיוצרת פוסקלינסקי־שחורי, משתעבד למילותיה, לדימויים שהיא בוראת. היא משחקת עם העולם כאילו הוא חדר צעצועי מילים והיא בוראתו של עולם זה והשוכנת בו גם יחד.
תרצה פוסקלינסקי־שחורי מקיימת עם הטבע דיאלוג של ערגה ותקווה, תשוקה ויאוש. היא קוראת לטבע להחיות אותה ולחיות במילותיה. היא מישירה מבט אל עובדות החיים — הגיל, המצב המשפחתי, הערגה לעבר, געגועי ההורות, כאבי הפרידות, ההידלדלות שנגררת בעקבות ההמשכיות — ובה בעת מתמרדת נגדן. היא מתגרה בעובדות, מחבקת את ההזיות והופכת את העולם למדויק יותר בכוח הסתירות הבלתי נפתרות האלה.