רוצח סדרתי פועל בישראל. הוא מקפיד להפיל את קורבנותיו שלוש דקות לפני חצות. האם מאחורי תבנית הפעולה האובססיבית מסתתרת מחשבה, כוונה, תכלית? שורה של דמויות, ובהן בלש וטכנאי מעבדה, עיתונאי בעל נטיה לספרות ושחקנית בעלת נטיה לבימוי, מחוללים סביב שרשרת הגופות. לכאורה הם מבקשים לפענח את האירועים; בפועל, הם נגרפים אל ההתרחשות כמצייתים להוראותיו של כוריאוגרף נעלם. עד מהרה הגבולות נטרפים: החוקרים הופכים שחקנים בחזונו המסתעף של הרוצח, והוא מצדו מקדם את עלילת הבילוש. ברגע מסוים, הרצח חורג ממידותיו של הרוצח ונעשה ליצירה עצמאית, שאף אחד מן השותפים לה, לרבות המחבר, אינו יכול לחזות את מהלכיה הבאים.
“23:57” הוא מעשה אהבה מתמשך עם הז’אנר הבלשי; תהייה על הקסם המהפנט שהוא מהלך על קוראיו, על מוסכמותיו הנשנות ועל פיתוליו המקוריים; מחשבה על סגנון שהופכת מול עינינו לזירת פשע. אבל עוד לפני כל זה, “23:57” הוא רומן בלשי שלא תוכלו להניחו מן היד.