שכונת התקווה שבדרום תל אביב נתפסת בעיני רבים בישראל כמקום מגוריהם של יהודים מזרחים מסורתיים ודלי אמצעים. שמה הפך במרוצת השנים שם נרדף לעוני ולהזנחה, ודומה שהסטיגמה שנקשרה לשמה, דבקה גם בתושביה הוותיקים. מי הם תושבי השכונה ומהי תגובתם על התיוג? כיצד זהותם קשורה לביוגרפיה של המקום? כיצד הם מפרשים את ריבוי מבקשי המקלט מסודן ומאריתריאה שעברו לגור באזור בעשור האחרון? מהו הרגש האופף את השכונה והניכר בסיפורי החיים של תושביה? שאלות אלו ואחרות נבחנות במסע אתנוגרפי של ארבע שנים שערך המחבר בשכונה ושבמהלכו הכיר מקרוב את תושביה הוותיקים. הספר מראה כי למרות שמה האופטימי של השכונה, וקרבתה ל"עיר הלבנה" ולמרכזה התוסס, תושביה מרגישים שהם חיים בשוליים של העיר תל
אביב ושל החברה הישראלית.
בכתיבה קולחת, במבט רגיש, ובשימוש מעניין בתיאוריה בין־תחומית עדכנית, המחבר טוען כי ביטויי שוליות אלו יוצרים תחושה מלנכולית — שכבה של עצב לא מוגדר וחמקמק השורה על המרחב באופן שאינו ניתן להכחשה. עם זאת, התחושה המלנכולית לא בהכרח מאפיינת את כל האנשים שפגש בשכונה, והיא אינה מתמדת. היא מושפעת מהאופן שבו התושבים הוותיקים מאתגרים ביצירתיות את הגבולות האתניים, המעמדיים והמגדריים הניצבים מולם, מתוך כמיהתם העזה להשתייך למשפחה, לעיר ולחברה.