"אביה רואה אותה חוצה את השער הגדול, חוזרת מן האוניברסיטה הביתה. גופה דחוס במכנסיים כחולים, הטלפון הנייד צמוד לאוזנה, ושערה הארוך והרך פזור על מצחה וכתפיה. הוא עוד לא יודע, וילמד בעוד זמן קצר, שמכנסיה הכחולים עומדים להפוך לבעיה של השכונה. גם היא — נַהְלָה — הבינה, באיחור־מה, שהפכה לבעיה... היא שמה פעמיה ישירות אל ביתה הניצב באחד מפרוורי העיר, ומרגישה שהיא נכנסת למקום שבו ההיגיון וחוסר־ההיגיון דרים בכפיפה אחת."
הולכת כמו נעמי קמפבל היא כותרת מפתה ומושכת עין עבור הקובץ שלפניכם; כמוה גם שמות של ידועני עולם — כמו הזמרת הקולומביאנית שאקירה, הפוליטיקאית האמריקאית קונדוליסה רייס או שחקן הכדורגל רונאלדו — שהפכו לשמות של סיפורים ונושאים אחריהם שובל פרשני ותרבותי מרתק. הקוראים עשויים לשאול את עצמם, ובצדק, מה הקשר בין ידועני עולם אלו ובין הפלסטינים מושאי הסיפורים?
על מנת לייצג את המציאות בסגנון רענן, מרגש, סרקסטי וביקורתי, מטעין מחמוד שְׁקֵיר את הסיפורים והדמויות המפורסמות הללו בלהג פלסטיני מדובר, שמפגיש את הקורא עם חריפותם של הפרדוקסים והאירוניה הצורבת שהם מנת חלקו של הפלסטיני בעת הזאת. זהו לקט של סיפורים קצרים וקצרצרים של אומן הסיפור הקצר הפלסטיני מחמוד שְׁקֵיר, האוחז בקוראים במיומנות וביד בוטחת ומספק מבט נדיר ושובה לב על חברה במשבר.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب, המביאה לקדמת הבמה סִפרות ערבית חיה ונושמת בפרוזה ובשירה, היא הפרויקט היחיד בארץ המוקדש לתרגום יצירות מהתרבות ומהספרות הערבית. הסדרה שואפת לפתוח פתח עבור השמעת המזרח התיכון בשפתו, ובכך לאפשר לקורא הישראלי להתוודע לקולות, לרעיונות ולחיים נעדרים כמעט לחלוטין מהשיח הספרותי, החברתי והפוליטי בארץ.
סדרת מַכְּתוּבּ مكتوب היא יוזמה של מתרגמים וחוקרי השפה הערבית, יהודים ופלסטינים, והיא תוצר של חוג המתרגמים הפועל במכון ון ליר בירושלים. הסדרה פועלת לפי מודל תרגום ייחודי מסוגו, המבוסס על עיקרון של דו־לשוניות ודו־לאומיות, כך שבמקום התרגום האינדיווידואלי, עבודת התרגום נעשית בצוותים של יהודים וערבים. לבד מהשבחת איכות התרגום, תהליך זה מונע יצירת חיץ בין הערבית לעברית ומאפשר תנועה בין שתי השפות. כמקובל בסדרת מַכְּתוּבּ, הרומן סיפור עכּאא'י תורגם בידי צוות דו־לשוני דו־לאומי. הצוות כלל צמד מתרגמים — ברוריה הורביץ ויהודה שנהב־שהרבני, ואת עורכת התרגום כפאח עבד אלחלים. על העריכה הספרותית שקדה דפנה רוזנבליט ואמירה בנימיני־נבו הייתה אמונה על העריכה הלשונית.
