האם תדע לעוף?

אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לָרֶדֶת

צָעֲקָה מֵרֹאשׁ הָעֵץ

והְִמְשִׁיכהָ לטְַפּסֵ

וַאֲנִי רוֹאָה אוֹתָהּ עוֹמֶדֶת

וְהַצַּמֶּרֶת מִתְנוֹדֶדֶת

הַאִם תֵּדַע לָעוּף?

כשהקשיב לה הירח, ספר שיריה החדש של חגית ורדי, נוגע בתשוקת המעוף. בשירים אלו, שנעים בתפר בין שירה לריפוי, נוגעת ורדי בתשוקה העמוקה להשתחרר מן הסבל, לנתר מ"ראש העץ", לרחף, לא לגעת באדמה - ולהיחלץ מן הכאב. אלו שירים חזקים, שמצד אחד לא מהססים להצביע על קשיים, על סגירות וחנק ("הפרחים סוגרים עליה מכל עבר"), בו בזמן גם מלמדים אותנו את כוחה של הנפש להתגבר, לעצב ולפסל את "ריקוד החיים". אלו שירים הספוגים אור, כאב, חוכמה ואהבת אדם. אך יותר מכך, כבכל שירה טובה, עוצמת השירים נובעת מן השפה. ורדי בוראת את המלים בשקיפות רבה, כל מילה מונחת כמו קריסטל על הדף, במוזיקליות ובאינטימיות עמוקה. כל שיר עטוף בסימבוליזם חושני ומתאר סיטואציה שבמרכזה עומדת דמות, בגוף שלישי או ראשון. דמות אחר דמות, אנו עדים למאבק המתחולל בה, הנע במתח בין קושי לריפוי. בדרך זו יוצרת ורדי תאטרון שירי קטן, בזעיר אנפין, שדמויותיו משקפות כבכדור בדולח משהו מן המודע ומן הלא-מודע, עולם מעמקים המצוי בכל אחד מאתנו.

(יקיר בן-משה)

דפי הריפוי בספר שיריה החמישי של חגית ורדי, כשהקשיב לה הירח, הם דפי שיר עתירי יופי ודמיון. קריאה בהם מחוללת שינוי מפצה ומחלים הן בקורא בהם והן במאזין להם והם מזמנים חניכה, צמיחה וגדילה בתהליך של גילוי עצמי. 

השירים עשויים תמונות עוצמתיות, נקיות וברורות. הסקיצות בשירים מורכבות מחומרי יסוד ומצבעי יסוד, ויש בהן ממדים של סוד ומסתורין. בדומה לקלפי טרוט, תמונות שיר אלה מאוכלסות בדמויות ובסיטואציות ראשוניות, קמאיות מאד, שהן גם דימוי וגם מטפורה. הן מסמלות בו זמנית הן את המסמן והן את המסומן.

בלבן של התמונות המוצגות בדפי הריפוי, עומדת חידה, שאלה, קונפליקט, או דילמה. כשהחידה נשארת פתוחה, ללא פתרון או תשובה, היא מזמינה את הקורא ואת מטופלו לעיון ולדיון. כשהשיר מציע פתרון או תשובה, זוהי הזמנה לחקירה פנימית, לבדיקה עצמית. כמעט בכל התמונות שעולות מן השירים, מתרחש תהליך קומפנסטיבי, שיש עמו החלמה, השלמה, ריפוי או תקווה.

ורדי מציגה בספר זה שירים שיש בהם אומץ רב, דמיון פורה, אינטואיציה עזה, מעוף, פתיחות, קשב עצמי והקשבה לזולת. כמי שבהשראתה נכתבו חלק מהשירים בקובץ, נפעמתי מיכולתה לקלוט עולמות ולתת להם מילים, צורה, צבע, דימוי ותוכן, באופן שמאיר ומבהיר את תת המודע ואת תת ההכרה ויוצר אגב כך שיר בעל יופי נדיר, שיופיו עולה בקנה אחד עם סגולותיו התרפויטיות.

(ד"ר דיתי רונן)