במשך יותר מעשור פרסמה רות מרגלית דיוקנאות מישראל ב"ניו יורקר" וב"ניו יורק טיימס מגזין". מרגלית היא אחת העיתונאיות הישראליות החשובות הכותבות כיום, אף שבישראל שמה כמעט אינו מוכר. הפרופילים שלה, מלאכת מחשבת של כתיבה מגזינית, נכתבים מקרוב ומרחוק, מתוך אהבה וחרדה, בעין חדה של מי שמכירה את המקום מבפנים אך יודעת להתבונן בו גם מבחוץ. הרבה לפני 7 באוקטובר היא זיהתה ותיארה את הסדקים: השבטיות, האלימות, הפחד, הפוליטיקה של העלבון, התשוקה לאדנות.

בבטן הלווייתן מכנס את מיטב הדיוקנאות שלה, לראשונה בעברית, ומשרטט באמצעותם פסיפס מסעיר ומורכב של ישראל בת זמננו: סייד קשוע, הכותב בעברית אך מרגיש מגורש ממנה; מירי רגב, שהפכה טינה תרבותית לכוח פוליטי; יוצרי שטיסל, שפתחו צוהר נדיר אל העולם החרדי; ישראל פינקלשטיין, החופר מתחת לאדמה ומאתגר את סיפורינו הקדומים ביותר; מנסור עבאס, שביקש להכניס את הפלסטינים אזרחי ישראל אל מסדרונות השלטון; ניצולי בארי ועינב צנגאוקר, הנושאים בגופם ובקולם את ישראל שאחרי האסון; וגם איתמר בן־גביר וינון מגל, ממחוללי שפת הכוח החדשה. בסופו של הספר פונה מרגלית פנימה, אל הדיוקן האישי ביותר: פרידה מאִמה, הפילוסופית עדנה אולמן־מרגלית, והתבוננות רכה ומכאיבה באובדן, באימהוּת ובזכרונות הילדות, מישראל שהשתנתה כליל.

רות מרגלית מתבוננת בבני אדם, על כל מורכבותם וסתירותיהם. אין זה כתב אישום פשטני ולא נחמה קלה אלא התבוננות מעמיקה וכנה. דרך סיפוריהם היא משרטטת את דמותה של ישראל בת זמננו: מדינה פצועה, תוססת, אלימה, מפולגת, עוטפת, ואבודה בלב ים סוער.

דורי מנור