“אמא נרדמה. הוצאתי דף ורשמתי אותה הולכת עם שני המקלות שלה במסדרון בית החולים. רשמתי מהזווית השמורה לי כמלווה נעלמה. רציתי להיות איתה במסדרון הזה לכיוון היציאה. קו המתאר הצדי שלה היה ברור לי. בכל פעם שהלכנו יחד הבטתי בה מהצד, אם היא לא גערה בי שאלך קדימה ולא אשגיח עליה. האצבעות שלי נעו מאליהן ורשמו בזריזות את המקל הנעקם קלות מהמאמץ. התעכבתי על הגומי בתחתית המקל שנשחק דרך קבע. שייטתי בעיניי לראות איפה המקלות בחדר. בדקתי אם צריך להחליף את הגומי בתחתית כדי שהיא לא תיפול כשנצא."

ברגע של משבר אקוטי, נקרעת דפנה מביתה, בעלה וילדיה, על מנת לשהות לצד אמה החולה בטרשת נפוצה, שמחלתה החמירה והידרדרה לכדי סכנת חיים. כגל הלוכד אדם למצולות היא נשאבת אל קירות בית החולים, ובוחרת להישאר ביניהם. עולמה, שנותר מאחור, מתמוסס אט־אט לכדי תפאורה וכנגד זה קם החלל המשותף שהיא ואמה חולקות והופך להיות כמוסת חיים פועמת ושבירה.

בזמן ה"מת", בתוך בועת החולי, בין המתח לתקווה לעייפות לפיכחון, נפער לדפנה מרחב התבוננות עמוק ומשמעותי, הנותן תוקף לכל מאבקיה הפנימיים; מרחב שבו נוכחותה של האם ממלא סופסוף את ייעודו ומחלץ מן השתיים, אם ובת אוהבות מאוד, עמידה ערה, מטלטלת וחסרת פשרות בפני כוחות המוות והחיים.

"אל תלכי מאחוריי" הוא ספרה הראשון של עידית שלום רחום, בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.