נימר מורקוס נולד בכפר יסיף ב־15 בפברואר 1930 ונפטר בכפרו ב־29 בינואר 2013. הוא למד בבית הספר היסודי בכפרו ובבית הספר התיכון הממלכתי בעכו. עבד כמחנך במשך שמונה שנים, ופוטר מעבודתו מסיבות פוליטיות. יזם את הקמתה של סיעת המורים הדמוקרטים. בשנת 1953 החל את פעילותו כחבר במפלגה הקומוניסטית הישראלית ועסק מטעמה בחינוך, בעיתונות ובארגון. נבחר לראשות המועצה המקומית של כפרו וכיהן בתפקיד זה בין השנים 1999-1979. במהלך התקופה הזו כיהן בתפקיד מזכיר הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות. יזם את הקמת ועדת המעקב לענייני החינוך הערבי. היה מבין יוזמי השביתה ביום האדמה הראשון ב־1976 וממקימי החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון (חד"ש) ב־1977. כתב על נושאי ספרות, אמנות ופוליטיקה. שימש כעורך עיתונים וכתבי עת תרבותיים ופוליטיים של המפלגה הקומוניסטית.
קשר את חייו עם חברתו לדרך, הפעילה נביהה דלה מורקוס, אב לשש בנות: נרג'ס, נסרין, ראודה, עביר, אמל וראבעה, וסב לארבעה-עשר נכדות ונכדים. אחד מתחביביו היה גננות, ובמיוחד אהב את עץ הזית. לאחר פרישתו נטע בכרמו מאה עצי זית ולא חדל לטפל בהם עד השבוע האחרון לחייו.
מורקוס נחשב למנהיג מוביל בשלטון המקומי בישראל. כפר יסיף הפך בהנהגתו מכפר חקלאי נידח ליישוב משגשג. בתקציב מזערי, בעבודה קהילתית מקומית ובסיוע אלפי מתנדבים מחו"ל ומהסביבה, הוא צירף יחד מורים, משוררים, אנשי רוח, אדריכלים ומהנדסים, ויצר תשתיות פיזיות, חברתיות, חינוכיות ותרבותיות לשנים ארוכות.
נימר מורקוס האמין עד יומו האחרון שהמאבק למען כבוד האדם, גבר או אישה, ונגד ההרסנות האלימה של הניאו-ליברליזם, הפנאטיות הדתית והלאומנות, יכול לשמש בסיס משותף לאחוות אמת בין יהודים לערבים. עם השנים הקשתה המדינה את עורפה כלפיו יותר ויותר, דרשה ממנו ומחבריו הוכחת נאמנות וחוקקה נגדם חוקים גזעניים, אך אף על פי כן הוא לא ויתר על התקווה שיום אחד החברה הזאת תהיה צודקת יותר.
באוטוביוגרפיה שלפניכם כותב מורקוס על זיכרון קולקטיבי לעמו, שאותו הוא ממען לאחת מבנותיו. הספר ראה אור בערבית במהדורה ראשונה בשנת 1999 ובמהדורה שנייה בשנת 2013.
