"מבחינתם של בעלי החיים, כל יום הוא טרבלינקה," כתב הסופר יצחק בשביס זינגר בסיפורו "כותב המכתבים."

צ'רלס פאטרסון, היסטוריון אמריקני שהתמחה בחקר השואה, משלב מצע מחקרי מפורט וחשיבה מסקנית אמיצה כדי להציג את השאלות העולות מהשוואה מטרידה זו: מהו הקשר בין ניצולם השיטתי של בעלי חיים לבין דיכויים של בני אדם? כיצד מערכי המחשבה ודפוסי הלשון המשתיקים את סבלם של בעלי חיים מתועלים ומנוצלים למחיקת סבלם של קורבנות אנושיים? כיצד מתופעלת ה"חיה" כמרחב מוּקְצֶה, שהעמים והקבוצות המוגלים אליו מנוּשָלים מאנושיותם, לעתים קרובות כצעד לקראת השמדתם הפיסית?

המאה העשרים טוענת את השאלות הללו בדחיפות מיוחדת: פאטרסון עומד על הזיקה בין ההשמדה ההמונית של בעלי החיים – ששיאה בבית המטבחיים המודרני – לבין השמדתם המתועשת של בני האדם, שקיבלה את ביטויה המפלצתי בשואה. הוא מראה כיצד מהנדסי המוות ההמוני שאלו מתעשיית הבשר דגמי פעולה, אסטרטגיות רטוריות וטכניקות המתה, ומנתח שורה של ראיות ומחקרים החושפים את הדרך המובילה מבית המטבחיים לשערי אושוויץ.

פאטרסון מלווה את מחקרו בעדויותיהם של ניצולי שואה וגרמנים בני התקופה, וכן בעיון מקיף ומטלטל ביצירתו של יצחק בשביס זינגר. כל אלה מובילים אותו אל ההכרה, כי האידיאולוגיה של ההשמדה המתועשת מוסיפה להשחיז את להביה בקרבנו; שעריו של אושוויץ נפתחים מידי בוקר, בחריקת דלתותיהם של מיליוני משחטות, מפעלי בשר ומעבדות ניסויים.