נקודת המוצא של ספר זה היא, כי אחרי נפילת האימפריה הסובייטית ב־1991, כאשר ארצות הברית נותרה מעצמת־העל היחידה בעולם, והשפעתה במזרח התיכון הגיעה לשיאה, נתגלגלה לפתחה של ישראל הזדמנות היסטורית, בלתי חוזרת, להגיע להסדר מדיני עם העולם הערבי, ובאמצעותו ליחסים נורמאליים עם העולם המוסלמי כולו. בהגיעו לשלטון פתח יצחק רבין בצעדים להסדר סופי עם העולם הערבי. אולם יורשיו בראשות הממשלה, מאז ועד היום, לא ניחנו בראייה מדינית ובמעוף אסטרטגי כשלוֹ. הם פספסו לשווא 15 שנה וכאשר בנובמבר 2011 במצרים נבחר פרלמנט ש־75% מחבריו לעולם לא ישלימו עם קיומה של ישראל וממאי 2012 בראשה של המדינה הערבית הגדולה, מצרים, עומד נשיא בעל אידיאולוגיה אסלאמית מובהקת, היה ברור שחלון הזדמנויות נסגר. עוד ב־2007, במאמר ב"הארץ" (29.3.07), טען מחבר הספר, שניצחון האסלאם הקיצוני באזור הוא בלתי נמנע וכי על ישראל להתכונן לבואו על ידי יצירת גבולות מוכרים ולגיטימיים לישראל. הספר עוסק בניתוח הסיבות להיווצרות המצב הגיאופוליטי הטראגי של ישראל, אשר בקרוב תהיה מוקפת בטבעת של מדינות ערב שהאסלאם הקיצוני שולט בהן, בעוד שמעל לראשה תלויה חרב דמוקלס בדמות איראן גרעינית.

המחבר מונה לאורך הספר את הגורמים המרכזיים למצבה הטראגי של ישראל היום:
א. שיכרון הכוח וחטא היוהרה, אשר הובילו את הנהגות ישראל בזו אחר זו לעיוורון מדיני.
ב. כל ממשלות ישראל לאחר רצח רבין, לא הפנימו את העובדה הבסיסית, שפתרון הבעיה הפלסטינית אינו מטרה לעצמה אלא אמצעי להשגת היעד העליון של מדיניות החוץ - השתלבותה של המדינה היהודית במרחב הגיאופוליטי, כמדינה מן השורה.
ג. לאחר הושטת היד של הליגה הערבית במרס 2002 התבררה עובדה נוספת : שיכרון הכוח וחטא היוהרה אינם החסמים היחידים - גם פחדנות פוליטית ותאוות השררה תרמו תרומה מכרעת לאי־השתלבותה של ישראל באזור.
ד. בדפי הספר הובעה התמיהה : מדוע מנהיגי ישראל בעשור הראשון של המאה ה־21 לא השכילו להפנים את העובדה המובנת לכל בר־דעת, כי אין בכוחה של ישראל לבדה לא רק לנצח את איראן אלא גם לעמוד מולה בעימות צבאי ממושך. לכן המענה לאיום האיראני, הן הקונבנציונלי והן הגרעיני, אינו בעימות גלוי, אלא ביצירת ברית בין ישראל והעולם הערבי הסוני, תחת שרביטה של ארצות הברית. הבית הלבן למד מהניסיון הכושל של ההתערבות הצבאית באסיה והוא מהסס לפעול צבאית נגד איראן מחשש מפני גינוי ועימות מול העולם המוסלמי.

מסקנת הספר היא, שבעתיד הקרוב ישראל תעמוד לבדה מול שתי חזיתות - מול איראן השיעית ומול אסלאם סוני קיצוני - ותילחם נגדם בשארית כוחותיה. כיום למעשה, אירופה כבר חדלה לגבות את ישראל, ובסופו של דבר גם ארצות הברית תנטוש אותה, והסיבות והתנאים לכך מפורטים בספר. הספר מציג מבט שונה מהמקובל על שני אירועים מרכזיים בחי המדינה בעשרים השנים אחרונות: הסכמי אוסלו והתנתקות. כמו כן נפרסת בדפי הספר תמונת הקרב העתידי בין טורקיה ואיראן על ההגמוניה במזרח התיכון שהרי כבר פלמרסטון טען כי מה שקובע היא גיאופוליטיקה. כדי לעקוב אחר צמיחתה של העוצמה הכלכלית והצבאית של ישראל, ושל הביטחון העצמי של הנהגתה, שהפך בהדרגה לשיכרון כוח ויוהרה מדינית, בחר המחבר בדרך מתודית מסוימת, לפיה תולדות ישראל נחלקו לשתי רפובליקות, הראשונה והשנייה. בסיום הספר טוען המחבר שימי הרפובליקה השנייה הגיעו לקצם, והוא אינו מסתיר את משאלת לבו - כיצד הוא שואף לראות את הרפובליקה השלישית.

לספר המלא