ספר זה מנתח את השינוי בחברה העברית בארץ ישראל מאז חזון הנעורים של ימי העלייה השנייה. הוא משרטט את הדרך שעשתה מסדר יום שמאלי, סוציאל––דמוקרטי, שחתר להתנערות מהווי החיים של העיירה היהודית במזרח–אירופה, לסדר יום ימני ושונה ממנו בתכלית. הוא בא להבהיר שהמעבר הזה — מתפישת עולם אחת לתפישת עולם אחרת ומנוגדת לה — לא היה פתאומי, אלא ארוך והדרגתי. אך אין לתלותו רק בתמורות הדמוגרפיות המפליגות שהתחוללו בעקבות הקמת המדינה: הספר עומד על כך שמבחינה מספרית גרידא מעולם לא היה מחנה השמאל או מחנה הפועלים רוב ביישוב היהודי שלפני קום המדינה — ולמרות זאת קיבל עליו הרוב את הנהגתו של מחנה זה, אשר הורה לו את הדרך והתווה עבורו את החזון. במקביל, מצביע הספר על כך שהחברה החדשה הייתה רווית מתחים והתכתשויות בין ימין לשמאל מראשיתה, הן בזירה הפנימית, הכלל־ארצית, של מה שהיה קרוי בימי המנדט הבריטי "כנסת ישראל", הן במישור של השלטון המקומי והן בזירה החיצונית העיקרית לפני קום המדינה — ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. הספר פותח בתיאור ובניתוח העליות הראשונות, למן הרבע האחרון של המאה ה־19 — עליות שתרמו לעיצובה של החברה הישראלית ולגיבוש יעדיה, והצמיחו אגב כך את הנהגתה ואת ההגמוניה של מחנה השמאל, באמצעות מחנה הפועלים שלימים נקרא "תנועת העבודה" ביישוב העברי; ומסיים בהיפוכו של התהליך — אובדן מעמדו של השמאל והשתלטות הימין על החברה הישראלית. בכך הוא מנסה להסביר מה קרה לחברה הישראלית, איך השתנתה כפי שהשתנתה מאז קום המדינה ומה הביא לכך שזיכרונה הקולקטיבי החל להמציא ולנסח מחדש את ההיסטוריה הקצרה שלה. בנוסף, המחבר עומד על חולשתם הבסיסית של מדעי החברה בכל הנוגע לחיזוי מגמות עתידיות, ושואל - מה הלאה? לאן פניה של החברה הישראלית?