שברים פשוטים בנוי לכאורה משרשרת סיפורים עצמאיים, אך קריאה רצופה בקובץ תגלה את המבנה הפנימי הייחודי שיצר משה עזוז במחשבה רבה ובתנופה יוצאת דופן. עזוז משרטט את דמות היוצר במחצית חייו, המשלם מחיר רגשי ומשפחתי על פנטזיות אמנותיות ומיניות שהוא מתקשה להגשים. הפיכחון וחריפות המבט נתונים במאבק נצחי עם התשוקות המביכות, הניוון האמנותי־ארוטי והרעב המתמיד ליותר־ממה־שיש. הדרמה הזו מוצאת לה מופעים שונים ומוארת מזוויות שונות, עלילתיות וצורניות. לא אחת הופכת הפרוזה של עזוז לשירה ממש, והמתחים שבין המבעים הקוטביים־לכאורה מעבים עוד את סיפוריו והופכים אותם למסע לשוני־חושי יוצא דופן. אך יותר מכל, כתיבתו של עזוז פותחת את הלב והמחשבה כלפי האופן שבו הליבידו, הארוס והיצר הם עולם אחד מרובב ומורכב; עולם שבו המין והכתיבה מפרים ומחרבים זה את זה; תולדה של אותו יצר שהוא לפרקים רגע הולדה ולפרקים מרחב אלים של הרס והשחתה. היושרה, הסחף והפיכחון, שמתוכם כתובים סיפוריו, והאופק הלירי הניבט מהם, ישאירו את קוראי הקובץ כואבים וערים מאוד.