נוכח נפקד

הָיִיתִי מוּטָל וְלֹא הָיָה לִי גּוּף,

וְלֹא הִסְתַּנֵּן שׁוּם תֶּדֶר

לִתְהוֹם הַמִּקְלָט.

מִלִּים הֻשְׁמְעוּ בַּחֶדֶר

וּכְלוּם לֹא נִקְלַט.

בּוּעוֹת בְּאַקְוַרְיוּם רָפֶה וְשָׁקוּף.

מַטְבְּעוֹת בִּמְכוֹנַת מַשְׁקָאוֹת מְקֻלְקֶלֶת

חוֹזְרִים לְפִתְחוֹ שֶׁל הָעֹדֶף.

נֶאֱחָז בְּמַפְתֵּחַ בְּלִי דֶּלֶת,

הָיִיתִי מוּקָא כְּצֶדֶף.

עַל קַרְקָעִית שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִסְדֹּק

הָיִיתִי מוּטָל, מְצַלְצֵל.

הִסְתּוֹבַבְתִּי אָחוֹרָה, לִבְדֹּק

אִם אֲנִי מֵטִיל צֵל.

"אֵין בְּכוֹחוֹ שֶׁל שִׁיר לִקְנוֹת לֵב. / אֵין בְּכוֹחוֹ לִקְנוֹת אֲפִלּוּ / רֶגַע אֶחָד חֲרִישִׁי", כותב שמואל מוניץ באחד משירי הספר היפה ורב העוצמה הזה. אבל למרות ההצהרה הזו, השירים של מוניץ דווקא קונים לב. אלה שירים חשופים, כנים, מלאי רגישות ורגש. זהו ספר שבו החולשות האנושיות והפגמים, תחושת האשם והמחסור באהבה, הופכים ליופי שירי ולמוזיקה. ספר שבו שפת התפילה לא מופיעה רק כציטוטים ריקים אלא הופכת לחלק בלתי נפרד מרוח הספר. אלה שירים של אדם שקרוב אצל עצמו אבל גם קרוב אצל הזולת. "הַלְוַאי שֶׁיָּכֹלְתִּי, לוּ רַק / הָיָה בְּיָדִי / לִשְׁכַּב עַל גֶּדֶר תַּיִל בִּשְׁבִילָם", כותב מוניץ בשיר אחר, והוא אכן עושה זאת בשירים האמיצים האלה.
(אלי אליהו)