פרק ראשון: איך זה מרגיש עכשיו 

פרק שני: חזרתיות מלנכולית / ייאוש יצירתי 

פרק שלישי: תקוות בטלות / אופטימיות אכזרית 

פרק רביעי: פוליטיקה של אבדון / טקסים של קריסה

פתח דבר 

הספר שלפניכם הושלם ימים ספורים לפני המתקפה הרצחנית של החמאס על יישובי הדרום והמלחמה שפרצה בעקבותיה. הוא יורד לדפוס בשעה שההלם, החרדה והאבל עודם בשיאם ובשלב שבו קשה עדיין לחזות לאן האסון יוביל. בזמן שבו הדברים נכתבים, הפרשנים והפרשניות בתקשורת דנים ב״יום שאחרי״ ומפריחים תחזיות על דמותו. מבלי שיכולתי לצפות זאת, עתיד לשעבר הפך בדיעבד למחקר על היום שלפני. הספר מתעכב על היבט אחד של המציאות הפוליטית בישראל (ובמקומות אחרים) שנשמט בעקביות מהפרשנויות הפוליטיות שקדמו ל-7 באוקטובר. הוא עוסק בתקיעוּת ובתחושת המבוי הסתום שנפרצו באופן אכזרי ומחריד על ידי מתקפת החמאס ומבקש להראות שיש להתייחס אליהן כאל תופעות פוליטיות משמעותיות שמצריכות חקירה ועיון. על השאלה האם ובאיזה אופן האבחנות שמופיעות בספר ימשיכו להיות אקטואליות אינני מסוגלת לענות. יחד עם זאת, אין לי ספק באשר לרלוונטיות שהייתה להן להבנת המציאות הפוליטית בישראל עד לאחרונה.

היום שלפני מתקפת החמאס עמד בסימן ההכרזה של שר המשפטים יריב לוין על ״רפורמת המשילות״ בינואר 2023, שנתנה את האות לגל של מחאות סוערות שישראל לא ידעה כמוהו. לאורך חודשים רבים, מאות אלפי אזרחים ואזרחיות נהרו מדי שבת לכיכרות ולצמתים, השתתפו בהפגנות ענק ולקחו חלק בצעדות ובפעולות שיבוש. אנשים ונשים ללא רקע אקטיביסטי ארבו לפוליטיקאים ולפוליטיקאיות במשמרות בִּיוּש, העלו מיצגי מחאה, חסמו את נתיבי איילון, הבעירו מדורות, התייצבו מול פרשי משטרה ומכת״זיות, נפצעו ונעצרו. סוגיות משפטיות מפולפלות כמו הרכב הוועדה למינוי שופטים, עילת הסבירות וביקורת שיפוטית על חוקי יסוד נותחו ברשתות החברתיות בלהט. קצינים בכירים בדימוס, אנשי עסקים והייטקיסטים התריעו בריש גלי על פגיעה בביטחון המדינה, בכלכלה ובחוסן הלאומי, בעוד אלפי טייסים ומילואימניקים – שמיהרו להתייצב ביחידותיהם עם פרוץ המלחמה – הצהירו שיפסיקו להתנדב לשירות מילואים.

עוצמת ההתגייסות למאבק נגד ההפיכה המשטרית התקבלה בהפתעה בכל קצוות הקשת הפוליטית. מילת המפתח של המחאות שליוו את המהלכים הראשונים של ממשלת הימין הייתה התעוררות: התחושה שנפל דבר, שכוח פוליטי חדש נולד, ושמה שהיה הוא לא מה שיהיה. אחד ההישגים שתנועת המחאה יכלה לזקוף לזכותה כבר זמן קצר לאחר הופעתה היה שעבור רבים ורבות, לא היה דבר אישי יותר מהפוליטי. כך, בצילה של תחושת חירום ובהילות שסירבה לפוג, הדיבור הרגשי הפך למרכיב העיקרי של השיח הפוליטי ולהיפך. הזעם, המועקה, המיאוס, החרדה, הבושה, האשמה, הייאוש, הדיכאון והדאגה – ולצידם התקווה, הגאווה, תחושת השייכות והתרוממות הרוח – שימשו כחומרי הגלם של המחאה וכבסיס לניסוח הקובלנות והיעדים שלה. המנעד שהרגשות הללו שרטטו, על המתחים הפנימיים הפוריים שלו, סיפק למחאה את המכנה המשותף שהיה דרוש לה כדי להצטייר כתנועה עממית, והפיח חיים בערכים הדמוקרטיים שחרטה על דגלה.

אף שמוקדם לנתח את המחאה שהחלה בחורף 2023, בוודאי לנוכח אירועי המלחמה, דבר אחד אפשר לומר עליה בוודאות. המחאה הייתה רגע פוליטי נדיר שבו תחושות לטנטיות, מטושטשות ומודחקות הבשילו לפתע וקרעו באחת את מסך הפסיביות, האדישות וההבלגה. מה שאִפשר והניע אותה היה נקודת הרתיחה הרגשית שציבור רחב חש שהובל אליה כתוצאה מפעולתם המתוזמרת של כוחות אחרים. תנועת המחאה חתרה לנכס מחדש את הדגל, ההמנון ומגילת העצמאות, אבל לצד זאת היא תבעה זכויות גם על התשוקות, היצרים והרגשות הפוליטיים והבהירה שלימין הפופוליסטי אין עליהם מונופול. נדמה שאחד הדברים הבודדים שתומכי הרפורמה ומתנגדי ההפיכה היו יכולים להסכים עליהם היה התפקיד שרגשות ממלאים בחיים הפוליטיים ובמאבק על דמותם. הטענה כי הפוליטיקה אמורה להיות כפופה לשלטון התבונה נדחתה בפועל על ידי המחנה הליברלי, שביקש להציל את הפוליטיקה המהוגנת, בזמן שנשללה על ידי המחנה השמרני והפופוליסטי שפעל להחריבה.

הספר שלפניכם שותף להכרה בלגיטימיות, בחשיבות ובערך של רגשות בחיים הפוליטיים, אך מבקש להצביע על מה שנדחק כאשר הם פורצים אל קדמת הבמה. הוא מתבונן מקרוב בתחושות שהציבור היהודי-ליברלי בישראל קיווה לנער מעליו כשנולד מחדש כציבור פעיל, חדור מטרה, מרגיש ורוגש – תחושות של תקיעות, אוזלת יד, חוסר אונים, דיסאוריינטציה, דכדוך, תשישות וייאוש. בתוך כך, הוא מבקש לפענח חלק מהלכי הרוח שאפיינו את המבוי הסתום הפוליטי שקדם למתקפת החמאס ומנתח את פניה השונים של הרגילות המשברית שמילאה תפקיד בהפתעה המטלטלת שבה התקבלה. הספר מנסה להאט בכך את השינוי החד שחל בתפיסת הזמן הפוליטית בישראל, שמשתקף במעבר מהדיבור ארוך השנים על ״המצב״ – מונח שמצביע על סוג של אינרציה שקשה להחליט איך בדיוק לאפיין אותה – להתייחסויות החוזרות ונשנות ל״אירוע״. כפי שאראה לאורך הספר, הרגשות העזים של רגעי הקסם המחאתיים – ולהבדיל, החוויה הקולקטיבית של האובדן, החרדה והטראומה – מאפילים על הרגשות ברורות ומובהקות פחות, שאי אפשר להבין את הפוליטיקה העכשווית בלעדיהן. למרות, ולמעשה בגלל, האופי החמקמק והנזיל שלהן, ההרגשות הללו מספקות קצה חוט שמסייע להבין באופן שקול את אופק החיים העכשווי – בלי פאניקה מופרזת, אך גם ללא נחמות חלולות.

מטרת הספר היא להטות אוזן להרגשות שפועלות בתדר אחר מזה של החרדה, הפחד, תאוות הנקם, הזעם, הבושה והתקווה: הרגשות שרוחשות בשולי החיים הפוליטיים כמו זמזום טורדני, ושלא ניתן ולא יכול להינתן להן ביטוי רועם במסגרתם. תחושות של ייאוש, תשישות, אוזלת יד ואובדן דרך נתפסות כתחושות כושלות ומביכות, אך במבט מקרוב מתברר שלהתפשטות החברתית שלהן יש היגיון פנימי מוצק. תחושות שליליות כאלו, שלא פעם קשה לומר איך צריך לכנות אותן ואיך בדיוק הן נחוות, הן, כפי שאטען, תזכורת לכך שכל פעולה, הזדמנות לשינוי וניצוץ של אופטימיות כפופים היום לתנאים מגבילים. הן משקפות את החזרתיות ואת ניוון האופק של החיים הפוליטיים ומאותתות על אחד התהליכים החשובים שמאפיינים את התקופה שלנו: ההידלדלות ההיסטורית של היכולת לקוות ולחלום.

המחאות נגד ההפיכה המשטרית וההבטחות לחדש אותן לאחר תום המלחמה עשויות להתפרש כראייה ניצחת לאיתנותם של החיים הפוליטיים בישראל ולהיתכנותו של שינוי חיובי במצב הדברים הפוליטי. אך חרף תחושת האפשרות שהמחאות הללו עוררו, יש מקום להזכיר שהתקווה שהזרמים המרכזיים במחאה ניסו להעצים בתקופה שלפני המלחמה לא נקשרה לחזון אמיתי ואמיץ לסיום הכיבוש, לחיזוק מדינת הרווחה, לקידום שוויון מהותי או להפחתת פליטות הפחמן והזיהום הסביבתי. למעשה, ההתבטאויות הלוחמניות על התעוררות אזרחית, שוויון בנטל ומאבק בשחיתות השלטונית ובהדתה יצרו את הרושם שהתרחיש הוורוד ביותר של הזרמים הללו היה לא אחר מהשיבה לתקיעות הקודמת. ניצוצות התקווה, ככל שנרתמו למאבק שנועד לשמר את מעמדו וזכויותיו של הציבור היהודי-ליברלי שנמנה על מעמד הביניים, הצטיירו ככלי לדחייתם של שינויים פוליטיים משמעותיים למועד בלתי ידוע.

ספר זה עוסק בהרחבה בציפיות הליברליות והפרוגרסיביות לשינוי: הוא מראה שמה שמאפיין אותן בתקופה העכשווית הוא מבנה רגשי מפותל, שסממניו העיקריים הם ההפיכה של התקווה לכוח מייאש וההתייחסות לייאוש כאל פתח אפשרי לתקווה. אך הגיבור, או אולי האנטי-גיבור, של הספר הוא העתיד: עתיד שהפסיק לספק את הביטחונות שהעמיד בעבר והפך מאופק מבטיח לגורם מתעתע, אם לא מאיים ומחריד. לכאורה, בתור הזמן שעדיין לא היה, העתיד אינו אמור להעסיק מחשבה פוליטית או דיון ציבורי שמעוניינים להתבונן בעין ביקורתית במה שיש, כלומר בהווה ובגורמים שמעצבים אותו. נהוג לחשוב שהזמן שאת השפעתו על ההווה ראוי לבחון בחשדנות הוא העבר – זמן שמורשתו הסלקטיבית ומפעלי הזיכרון שלו מפרנסים את השיח הלאומי ומספקים לו עמוד שדרה אידיאולוגי, בעוד הטראומות והעוולות שלו מזינים תביעות זהותניות לתיקון ופיצוי. כפי שאירועי התקופה האחרונה ממחישים ביתר שאת, התרבות הפוליטית בישראל עסוקה עד מאוד בזיכרון השואה ובניתוח רטרוספקטיבי של מלחמות ואירועים פוליטיים. היא נאחזת בעבר כפריזמה שדרכה הישראליות אמורה להבין את עצמה ולשה אותו שוב ושוב בהתאם לצרכי השעה. אך ההבנה של ההווה הפוליטי כתוצר של עבר שממשיך לזרום לתוכו – שמודגשת הן בשיח הציבורי בישראל והן במחקר האקדמי – זקוקה כיום להשלמות. הקיפאון במשא ומתן הישראלי-פלסטיני שהוביל לאסון שניחת על שני העמים, חוסר היציבות במערכת הפוליטית, ההתערערות של רשתות הביטחון החברתיות כתוצאה מהמדיניות הניאו-ליברלית, ולצידם, מגפת הקורונה וכמובן שינוי האקלים – כל אלה עיבו בהתמדה ובמשך שנים את הצל שהעתיד משליך על חיינו. מה קורה לציפיות הפוליטיות בתקופה שבה העתיד מפסיק להיות שם נרדף להבטחה זוהרת והופך לנעלם, לתסריט מחריד ולאסון מתגלגל? כיצד סימני השאלה הכבדים ביחס אליו – ותחושות של תקיעות, של דשדוש ושל סוף שאין אחריו התחלה חדשה – משפיעים על החיים הפוליטיים ועל המרקם הדינמי שאמור להיות להם? אילו התאמות, שאיפות, עמדות ואפיקי פעולה חדשים נולדים כתוצאה מהתחושה הרווחת, שקשה להתכחש לעוגנים האובייקטיביים שלה, של חיים במבוי סתום? אלו הן השאלות המרכזיות שספר זה מבקש לברר.

בשעה שעתיד אסוני אחד כבר מתממש לנגד עינינו, השאלות שביקשתי לבחון בספר מקבלות משמעות חדשה. התקיעות הפוליטית מוצגת כאן מזוויות שונות כמצב מעיק ומחניק, אך בדיעבד קשה שלא לפרש אותה גם כאשליה נוחה. החזרתיות המשמשת כצורה הגנרית שבאמצעותה מצב זה מאופיין, שאדון בה בהרחבה לאורך הספר, פועלת, למעשה, גם כמנגנון הכחשה, שממסך את אפשרותו של מפנה אסוני. לאחר שמפנה כזה מתרחש, קשה שלא לתהות האם העיסוק ביכולת הפעולה הפוליטית ובתנאים שיאפשרו לחדש או לשקם אותה קיבל בשנים האחרונות חשיבות יתרה דווקא בשל ההכרה המובלעת בחדלונה של יכולת כזאת. מנגד, גם התקווה שהמפנה האסוני יצליח במקום שבו המחאה האזרחית נכשלה ויפתח פתח לשינוי מדיני או יאיץ אותו – תקווה שברגע הנורא הזה קשה שלא להיאחז בה – אינה יכולה שלא לעמוד כעת למבחן. כפי שהדברים נראים בשעה זו, מתקפת החמאס והמלחמה שישראל מנהלת בעזה לא רק שלא פרצו את המבוי הסתום, אלא הפכו אותו ממצב חברתי ופוליטי מבני ומתחושת רקע מעיקה אך נסבלת לטרגדיה אלימה ומחרידה. השאלה האם ייתכן מוצא סביר מהאסון ששני העמים נקלעו אליו היא כרגע שאלת המפתח, ולאיש אין עליה תשובה משכנעת. לצד האלימות הרצחנית, ההפקרה והמדינה שנתגלתה במערומיה, החוסר בתסריט פוליטי שאפשר לייחל לו עלול להתגלות אף הוא כאירוע טראומטי, ככל שהאיום שגלום בו הוא איום בכישלון פוליטי מוחלט.

האבחנה שהמבוי הסתום אינו מצב חולף הובילה אותי לשים דגש בספר על מה שמשבר העתיד יוצר, על השאלות החדשות שנפתחות בעקבותיו ועל תהליכי הפיצוי וההסתגלות שהוא מניע. בתוך כך, הקדשתי תשומת לב פחותה לאפשרויות הפוליטיות שנשללות בגללו ולפתרונות ששואפים להתגבר עליו, והתעלמתי כמעט לחלוטין מתסריטים טכנו-אופטימיסטיים ומנרטיבים תיאולוגיים-משיחיים, שמשבר העתיד הוא בגדר שמועה רחוקה עבורם. מי שיחפשו בספר סיבות לאופטימיות עתידים להתאכזב, אך גם פטאליסטים וניהיליסטים לא יוכלו למצוא בו את מבוקשם. קראתי לספר ״מדריך תיאורטי לחיים במבוי סתום״ אף על פי שהוא אינו מציע המלצות פסקניות או מסרים מחזקים משום סוג. הכותרת הזאת משקפת את אחד הדברים שלמדתי בזמן הכתיבה: שמחשבה מרווחת – שמסוגלת להכיל סתירות, סימני שאלה וניואנסים – היא עצמה משאב שאפשר להיעזר בו כשהתקווה מתפוגגת.

אריסטו סבר, כידוע, שפילוסופיה מתחילה בפליאה; הפילוסוף אלפרד נורת׳ ווייטהד, שפעל בסוף המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים, הוסיף על כך שכאשר המחשבה הפילוסופית עושה את מיטבה, הפליאה נותרת על כנה גם כאשר היא מסתיימת; ואילו הפילוסוף בן זמננו סיימון קריצ׳לי תיקן את שניהם וטען שפילוסופיה מתחילה באכזבה. בכל האמירות הללו צפון מסר – שקשור במישרין לנושאים שהספר דן בהם  –על התלות של המחשבה בציפיות, בהנעות ובגירויים רגשיים. כשהן נקראות יחדיו מתברר שהתמריצים שהמחשבה זקוקה להם משתנים במהלך הזמן ובהתאם להקשר. עתיד לשעבר נכתב בתקופה שבה היה קל, ואולי קל מדי, להחליט מה לחשוב, וקשה להבין מה צריך להרגיש. אחת ממטרותיו היא להראות שיש מה להרוויח ממחשבה שמתחילה במבוכה ובבלבול ובמידת מה נשארת איתם. הבנה זו תקפה בעיניי גם במצב אסוני שמעורר רגשות עזים ותגובות החלטיות ואינו סובל סימני שאלה.

התיאוריות הביקורתיות שהשפיעו עליי והנחו אותי לאורך דרכי האקדמית מזוהות עם שלילה אסרטיבית של הסדר הקיים, שלא אחת אין בה מקום לתחושות לא החלטיות שכאלה. ההרגשות שבהן הספר עוסק מעבות, למרות חוסר החדות שלהן ולמעשה בגללו, את תיק הראיות שיכול לעמוד לרשותן. הן מצביעות על הפגעים המובהקים פחות של הנצחת הקפיטליזם הדורסני ושל ההרס הסביבתי והאקלימי המואץ, ועל האופן האיטי אך העקבי שבו הם שוחקים את חוזקות החיים. במקביל, הן מבליטות את תגובות הנגד האינטואיטיביות לנורמות הממריצות של התרבות הקפיטליסטית העכשווית ולמטרות הנעות שלהן, ומאפשרות להעלות סימני שאלה לגבי ההשתלטות של פעלתנות שאינה יודעת גבול על תחומי האקטיביזם והמאבק. עם זאת, ההרגשות הללו, ככל שהן מאותתות על השחיקה באידיאות של שינוי ושיפור, גם מצביעות על הצורך להסיט את התחכום והברק האנליטיים של התיאוריות הביקורתיות ואת הדחף האקטיביסטי שלהן לאפיקים ישירים והחלטיים פחות. הספר מסתמך על זרמים במחשבה הקווירית, במחשבה הפמיניסטית ובמה שמכונה תיאוריית האָפקט שמבצעים את ההסטה הזאת, ומציג את התובנות שעומדות מאחוריה. הוא מראה כיצד הרגישויות שהזרמים הללו פיתחו, ובראשן הרגישות להרגשות, מאפשרות לעבור מהמשימה המוכרת של המחשבה הביקורתית – תיקון התודעות – להרחבה שלהן.

צורת הניתוח שהספר מאמץ מנסה לעשות למחשבה את מה שהיוגה או אימוני הכוח, למשל, מבקשים לעשות לגוף: לפתח גמישות, להגדיל את טווחי התנועה, לחזק את השריר ולהתנסות בנשיאה בריאה של משקלים כבדים. בדיבור הרווח, משפט שנפתח בביטוי ״בתיאוריה״ הוא משפט שמסתיים ב״אבל״, שמבהיר ללא שהות כי אין בה ערך מעשי. אבל כמו פרקטיקות רבות אחרות שיש הסכמה על התועלת שבהן, גם המחשבה התיאורטית-ביקורתית היא התנסות חזרתית ותובענית שאמורה לפתח יכולות לאורך זמן – ולא להציע פתרונות מיידיים או תשובות מן המוכן. התפקיד המרכזי שהיא מזוהה איתו, ושאותו היא ממלאת בהצלחה, הוא פיתוח של חשד פוליטי בריא. בעיניי, היום יותר מתמיד, מחשבה שמלמדת איך להשתחרר מהצורך למצוא עיגון ביסודות ראשוניים ומהנטייה לחפש את התכליתי והמובהק יכולה לעשות יותר. דרכי ההתבוננות ששכללה יכולות לעזור בבניית העמידות שנחוצה לנו וביצירה של הרגלים מנטליים שיאפשרו לחצות זמנים משבריים בכבוד ובאומץ.