עיתונאים ועיתונאיות כבר אינם עושים עבודה עיתונאית, לפחות לא במובנה המסורתי. הם כבר אינם דבקים בשיטות העבודה המקובלות ובערכים העיתונאיים. הם מזדהים ומזוהים פוליטית. הם זונחים את ההפרדה הקפדנית בין הידיעה העיתונאית לדעה ולפרשנות. תוארי עבודתם – כגון כתב, פרשן ופובליציסט – גמישים ומשתנים. הם מתחזקים מעמד ציבורי ודימוי חברתי של מובילי דעת קהל. הם מדווחים במנעד פלטפורמות, שחלקן נטולות מגבלה ורסן, ובהן הרשת החברתית.

סממנים אלה משקפים "שינויים באקלים העיתונאי". הביטוי שלהם דו-כיווני: הן בתפיסה העצמית של עיתונאים ועיתונאיות הן בתפיסה הציבורית המיוחסת לעיתונות. בהתחשב בתכליתה של העבודה העיתונאית – לבדוק ולבקר את פעולות השלטון, להוות זירה לדיון הציבורי ולהבטיח את השיטה הדמוקרטית – לשינויים באקלים העיתונאי יש השפעה רחבה על השיח הציבורי ועל מימוש הזכויות האזרחיות-פוליטיות של הפרט.

 ומה מקומו של המשפט? ספר זה שואל אם הביקורת השיפוטית על העיתונות הולמת את התמורות שחלו בתחום העיתונות. על כך הוא משיב בשלילה. בעקבות זאת הספר בוחן את שאלת סיווגם הפרסונלי של עיתונאים ועיתונאיות כאישיויות דו-מהותיות במשפט. הספר תומך בסיווג זה, ומראה כיצד יש בו כדי להתמודד עם השינויים באקלים העיתונאי ולמזער את פגמיהם.

התרומה של הספר טמונה בחשיבה מחודשת על תפקיד העיתונות בחברה דמוקרטית, ובגידור חלקו של המשפט הישראלי באיכות העיתונות ובהגשמת תכליותיה. הספר מנתח את נקודות התורפה בפועלה של העיתונות המודרנית, ובעיקר בפועלם המודרני של עיתונאים ועיתונאיות. בתגובה הוא מציע דרך סדורה לתיקונן. בו בזמן הוא מנגיש לנו שיח על זכויות, מעודד אותנו לחשוב על היתרונות והחסרונות של ביקורת שיפוטית, ותובע מאיתנו להרהר ולהחליט בשאלה אם העיתונות מגשימה את ייעודה, ועל רקע הצלחתה או כישלונה בכך גם בשאלה אם אנחנו מדברים ומקשיבים מספיק.

שגיב ברהום הוא חוקר סקרן (וצעיר) של המשפט, עמית מחקר במרכז חשין ללימודי משפט מתקדמים שבאוניברסיטה העברית בירושלים ועמית הוראה במרכז האקדמי למשפט ועסקים.